ברכת רצ"ה קפז

קיים ובנ"ד לקחו מאת הלוקח בחזרה ולא ביטל התנאי והחמץ הי' א"כ של הנכרי הקונה. ולכאור' אמרתי לעורר בזה האחרון דכיון דבביטול התנאי יבוטל המכירה מהחמץ אף שלא ביטל התנאי עובר עליו משום דהואיל דבידו לבטלו ויהי' החמץ שלו וזה דמי להך דהואיל אי בעי מיתשיל עלה וכמובן. אולם אחרי העיון ראיתי דהתם אם ישאל על החלה תהי' בודאי שלו ויש לו א"כ זכות ברור משא"כ הכא אף אם יבוטל התנאי דהיינו מכירת הקרקע על ידי שלא יתן לו שטר המועיל בקרקעות עדיין אינו ברור שיבוטל המקח מהחמץ דביד הלוקח לקיים המקח גם בביטול מקח הקרקע וכמובן ולא חשיב א"כ זכות ברור מכל הלין טעמי נלפע"ד שאין לחוכך להחמיר בנ"ד לאסור החמץ משום חמץ שעבר עליו הפסח וכאשר בררנו בעזה"י: וממוצא כל דברינו נלמד דלכתחלה יש לכתוב הקרקע בשכירות דשכירות נקנה בכסף גם בעכו"ם בלי שטר וכמ"ש הרמ"א ז"ל בסי' קצ"ד וכן הסכימו האחרונים ז"ל [ונראה שגם הט"ז ז"ל לא גמגם שם בזה רק בישראל ששכר מעכו"ם דעכו"ם אנס הוא אבל כשהשוכר הוא העכו"ם גם הוא מודה דא"צ שטר] ולא נחסר הקנין אגב משא"כ במכירה כנ"ל: ולענין החשש דהוי כקיבל אחריות נוכל לסמוך על מ"ש דזה לא חשוב גם כאחריות אלם ובצירוף דעת הסוברים דגם אחריות אלם לא חשיב כקיבל עליו אחריות. וגם שיטת ר"ת ז"ל דגם ביחד לו בית אינו עובר עליו בק"א. ויש להצטרף ג"כ מה שכתב הרא"ש ז"ל הובא בש"ך יו"ד סימן קצ"א לענין להשכיר בית להעכו"ם דבזה"ז כיון דשכירות אלימא טובא בדיניהם הוי כמכר ולא חיישינן למה שמכניס ע"ז לביתו וה"ה א"כ לענין בתיכם לגבי ק"א דחמץ. והנלע"ד כתבתי: סימן עה אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מו"ה יעקב מענדיל פרידמאן ני' מו"צ ד"ק נדבורנא

תוכן השאלה שעיר נדבורנא נמכרה זה חמשה שנים להבאנק קרעדיט אנשטאלט בוויען הנעשה על אקצין אשר בתוכם רבים מבני ישראל והמתעסקים בעסקי העיר הזאת המה שלא מב"י אשר על פיהם ינהלו כל העסקים ויבואו בשכרם כמשפט ובברייא הויז יש כמה שכר ומאלצין ונפשו ה' איפוא בשאלתו האם יש חשש ע"ז משום חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ורצונו לדעת חוו"ד בזה ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזה"י

כבוד תורתו יצא לדון דל"ה חמץ של ישראל כי הכל נעשה ע"י הממונים הנכרים ואין שליחות לעכו"ם ולא קנו הישראלים החמץ כלל אלא שאח"כ שדא נרגא בזה עפ"י שהעלה המח"א ז"ל דהיכי שהשליח העכו"ם הוא בא בשכרו הו"ל כפועל דידו כיד הבעלים וא"צ לדון משום ליחות וכמו דקיי"ל במגביה מציאה לחבירו דאף אי נימא דלא קנה חברו משום דחב לאחרינא מ"מ ע"י פועל קנה. אולם לדעתי אי משום הא לא איריא דגוף דינו של המח"א ז"ל לא ברירא לי דהא דא"י לזכות לזה במקום שחב לאחרים הוא משום דמה לו לזה לחוב לאחרים בדבר שאינו נוגע לו ולכך אמרינן דהיכא שנשכר לזה ויש לו א"כ שייכות בהדבר שפיר יכול לזכות לחברו אבל אין מזה לומר דהני דלאו בני שליחות נינהו כלל יועיל מעשיהם לקנות להמשלח היכי שבאים בשכרם. ואם כי זה נכון בסברא אמינא להביא ראיה דאין לחלק בין שליח בחנם לבשכר מדברי רבותינו בעלי התוס' גיטין דף כ"ב שהקשו אהא דאמרינן דהכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חש"ו דהרי לאו בני שליחות נינהו והוכיחו מזה דלא בעי שליחות כלל בכתיבה וא"נ דבשכר א"צ לבוא לשליחות הא נוכל לאוקמי' שכתבו בשכר וכסתמא דמילתא דהסופר לוקח שכר דמהני אף באותן שאינם בני שליחות. **(מלחמות אריה לדעתי יש לדחות ראי' זו די"ל דחש"ו לא דמי לעכו"ם דבעכו"ם שייך לומר כיון דהוא משועבד לעשות פעולתו מחמת השכירות כיד בעה"ב הוא אבל חש"ו לא הוי בני שעבוד כלל וגם השכירות לא מהני דמעשי חש"ו לאו כלום הוא ואע"ג דמעשי ידיהם הוי שלהם מה"ת כמ"ש התוס' סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן ז"א רק אם כבר עשאו פעולתם הוי דמי השכירות שלהם מה"ת אבל ל"ש בהו שום ענין שעבוד עליהם לעשות פעולתם ובשלמא בקטן משכחת לה כגון בבתו קטנה דמעשי ידי' לאב או באמה עבריה דמעשי' ידיה לרבה אבל חרש ושוטה לא משכחת לה כלל ועוד דגם בתו קטנה לא מצי למהוי שליח של האב ממה שכתב הרא"ש ז"ל בקדושין י"ט ע"א גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר' יהודה וז"ל אע"ג דאין שליחות לקטן לטובתה לזכותה נעשית שליח ע"ש מבואר א"כ דבעלמא לא מצי האב משווי שליח את בתו קטנה ופשיטא דבתו קטנה לא גרע מפועל קטן. ואין לדחות ולפרש כוונת הרא"ש אהך דר"י בר' יהודה דהתם מעשי' ידי' בשעת היעוד הוא של רבה ומ"מ מהני משום דחשיב' שליח של האב חדא דמלשון הרא"ש לא משמע כן ועוד הא לר"י בר"י בעינן שיהא שהות ביום כדי לעשות עמה ש"פ א"כ בההיא שעתא חזרה להיות מעשי ידי' של האב. גם גוף הדין שהביא השואל בשם הגאון בעל מח"א [ואנכי לא מצאתי דבר זה בספר מחנה אפרים] לדידי קשה לי טובח ע"ז מב"מ צ"ו ע"א א"ל רב עיליש לרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו כו' ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה לא כו' ע"ש ואי נימא דפועל עכו"ם מהני שליחות מאי קא מיבעי' לי' בעבד הא לא גרע עכ"פ מפועל ואפי' לפי מאי דמסיק דיד עבד כיד רבו דמי מ"מ משמע דלאו מטעם שליחות קאתי עלה דהא אמרינן אפי' למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו יד עבד כיד רבו דמי ע"ש אלא מוכח מזה דלא כמח"א ודו"ק:)** עוד אמינא להביא ראיה דאי נימא דבשכר ופועל יש שליחות לעכו"ם הו"ל לומר דבשבת ע"י פועל אסור מה"ת דידו כיד בעה"ב מה דלא אשתמיט לשום אחד מהקדמונים ז"ל שיחלק בהכי. האמנם כי מ"ז רשכ"י זצ"ל העלה דבשבת אין לדון לחייב משום שליחות דעיקר איסור מלאכה בשבת היא למען ינוח וכשהוא אינו עושה מלאכה הרי הוא נח ומה בכך ששלוחו כמותו דאי הוי משכחת פתרא שיעשה בעצמו המלאכה שיהי' נייח הי' פטור וכנ"ל ועיין בקונטרסו של מר אבא הגאון האמיתי זצ"ל דשדא נרגא בזה דהך דלמען ינוח בהעשה כתיב ומנ"ל לחדש דגם הל"ת היא מה"ט שינוח. אולם אנכי בחי' אמרתי להביא ראיה לדברי מ"ז רשכ"י זצ"ל מהא דצריך לימוד מיוחד דיש חילוק מלאכות לשבת ואם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וא"נ דהתורה אסרה המלאכות בעצמותן פשיטא דיש לחייבו על כל אחת דכל מלאכה היא איסור בפ"ע ועדיף יותר מגופין מחולקים וע"כ דכל המלאכות המה למען ינוח ואי לאו ריבוי' ל"ה מחייבים אותו מצד הסברא רק אחת דמ"ל אם עבר על השביתה ע"י מלאכה זו או האחרת והבן זה. ולפ"ז נסתר ראיתי זאת האחרונה דאף א"נ דבפועל אין חילוק בין ישראל לעכו"ם מ"מ ליכא איסור תורה כיון דהוא נח. אולם יש לקיים ראיתי לפמ"ש בחי' הוצאה מרה"י לרה"ר