ברכת רצ"ה קסד

והפחת מהכתובה אינו היזק לאביה רק לה בשגם דהתם במפותה מיירי דמחלה ואף דבזה"ז דליכא סמוכין אין גובין בושת ופגם כל זה מדינא אבל מתקנת הגאונים ז"ל מנדין אותו עד שיתן שיעור הראוי וכמבואר. האמנם כי אני מסתפק בתקנה זו של הגאונים ז"ל האם כפי התקנה יכולין הב"ד לחייבו שיתן שיעור הראוי ורק שמ"מ אינם מגבין דהיינו דלא נחתינן לנכסי' וכדמצינו בזה בשבועה דרבנן ורק שמנדין אותו כאשר לא יציית וישמע ד"ח או דגם לפי התקנה א"י לחייבו בתחלה כלל כך וכך ורק שמנדין אותו ואין מתירין לו הנידוי עד שנתן שיעור הראוי וכדמשמע מלשון הש"ע חו"מ סימן א' עיי"ש ואם כה נאמר אין לומר לו לכאורה בנ"ד שמחויב ליתן כתובה על מאתים דהמנה היתרים על כתובת בעולה אין בידינו לחייבו בתחלה וכנ"ל. אמנם אחר ההתבוננות גם לפי הנ"ל יש בידינו לחייבו ליתן לה כתובה על מאתים דבאמת בש"ס פריך והא בושת ופגם שכיחי ומשני על בושת דלית בי' חסרון כיס ועל פגם לא תירץ כלום והט"ז ז"ל חשב באמת למחוק תיבת ופגם דפגם באמת דנין בזה"ז אמנם התומים ז"ל כתב דחלילה למחוק ולהגי' ורק דאף דהמעשה שכיח הח"כ אינו מצוי להיות ניכר דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בעד שפחה בתולה עבור עבדו אינו שכיח עיין בדבריו ה' ז"ל ומעתה בנ"ד שהפגם הוא שעשאה בעולה ועי"ז נפחת מנה שפיר יש לדון גם בזה"ז וכמובן ושפיר יש לחייבו לכתוב כתובה על מאתים כתובת בעילה ומנה בעד הפגם ויש לכתוב בהכתובה מוהר בתוליכי שהפגם שמשלם הוא על ששיבר בתולי' ואף שכותב כסף זוזי מאתים והפגם מהבתולים היא רק מנה ול"ד לשאר כתובות בתולה שבעד חיבת ביאת בתולה יש לה מאתים משא"כ בנ"ד שפגם הבתולים היא רק מנה ומוהר השני עבור חיבת בעולה אין קפידא דיש לפרש ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי בצירוף מוהר שבירת הבתולים שהכתובה יהיב לה מאתים וגם יכול לכתוב על הכל דחזי ליכי מדאוריתא אף שהמנה הא' היא כתובת בעולה דאנן באמת קיי"ל דגם כתובת בתולה אינו רק מדרבנן ודחזי ליכי מדאוריתא על המטבע קאי שיהי' כסף צורי וכמ"ש הרא"ש ז"ל ודו"ק. אולם יראה לכתוב להדא ולא יכתוב לא בתולתא ולא בעילתא שלא לביישה על לא חמס בכפה ועל מה שמשמיט תיבת בתולתא יש לה כסות עינים מה שכבר כתוב מוהר בתוליכי והנלע"ד כתבתי. סימן סט ב"ה רישא יום ה' ח"י שבט תרל"ד לפ"ק. לכבוד הרב החריף המהולל ידיו רב לו במלחמתה של תורה בפלפול וסברא כ"ש מו"ה ישראל מאיר קירשענבוים נ"י

תמה כ"ת על רש"י והרמב"ן ודעמי' ז"ל דאף לרנב"ה דס"ל דחייבי כריתות פטורין מהתשלומין ז"א רק במזיד אבל חייבי כריתות שוגגין אינם פוטרין דלא לגמרי איתקש לחייבי מיתת ב"ד דהרי בהדיא תנינן בתוספתא דב"ק הדליק את הגדיש של חברו ביוה"כ אפי' בשוגג פטור מפני שנידון בנפשו והיינו דאתיא כרנב"ה ומבואר א"כ דגם בחייבי כריתות שוגגין אמרי' לדידי' דקלב"מ והאריך בזה והניח בצ"ע. ואשר אחזה אנכי בזה לדעתם ז"ל דאין הפירוש בהך דאפי' בשוגג הנאמר שם בהתוספתא ששגג ביוה"כ שלא ידע שהיום יו"כ או שגגת מלאכה ורק שהי' שוגג בההיזק וכוונת התוספתא הוא דל"מ כשהי' מזיד שידע שהוא גדישו של חבירו ונתכוין להזיק דפטור מהתשלומין דכיון שהדליק הגדיש כדי להזיק לא חשיב מקלקל כיון שנתקררה דעתו ושככה חמתו שרצה להנקם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שבת עיין עליו אלא אף שהי' שוגג ולא עשה דרך נקמה דל"ה תקון כלל פטור מהתשלומין דאף בכה"ג נדון בנפשו דגם מקלקל גמור בהבערה חייב וכר"א דס"ל הכי אליבא דר"ש עי' בש"ס דשבת דף ק"ה עיי"ש ודו"ק

ועדיין יש לעורר דהנה כפי המבואר בחידושי הרשב"א ז"ל לב"ק דף כ"ב בהך דהי' עבד כפות לו כו' דפטור מטעם קלב"מ דהיכי שנשרף העבד ואח"כ נשרף הגדיש לכ"ע חייב דדמי למי שנתחייב מיתה ואח"כ קרע שיראין של חבירו דפשיטא דחייב עיין בדבריו ז"ל וצ"ל לדעתו ז"ל דהא דמדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מיירי שהדליק בעצמו כל הגדיש דהיכי שהדליק רק במקום אחד שאנו באים לחייבו מטעם אשו גם בכה"ג חייב בתשלומין על זה שנשרף אח"כ דבעת חיוב התשלומין ליכא מיתה עוד וכנ"ל לדעתו ז"ל ורק היכי שהדליק בעצמו כל הגדיש פטור מטעם קלב"מ כיון דבכל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה וכמבואר כן להדיא בירושלמי פרק אלו נערות עיי"ש. והנה בחידושי בארתי דברי הירושלמי הנ"ל דהיכי דהי' שוגג בהדלקת הגדיש בשבת שאנו באים לפטרו מתשלומין מטעם חייבי מיתות שוגגין פשיטא דפטור מטעם קלב"מ על כל הגדיש דעל כל שבולת ושבולת אמרי' כיון דאילו אתרו בי' פטור שהי' בא לו המיתה ע"ז השתא נמי פטור אלא דגם היכי שהי' מזיד בעדים והתראה בתחילתו דמה שהדליק אח"כ לא מעלה ולא מוריד לענין מיתה דבתרי קטלא לא קטלינן לי' י"ל דמ"מ פטור על השאר מטעם קלב"מ דהיינו מטעם חייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דאמרי' בח"מ שוגגין כיון דאילו איתרו בי' כו' לאו היינו בענין זה בעצמו דאם אתרו בי' הוי קטלינן לי' ע"ז ורק דהכוונה היא דאם היא דבר שחייבים עליו מיתה בעדים והתראה אף שלא עבדינן עתה החומרא פוטר מתשלומין ואף א"כ שנתחייב מיתה מקודם דא"א לעבד החומרא ע"ז דאטו בתרי קטלא קטלינן לי' פוטר מהתשלומין כיון שמ"מ עושה בזה דבר שחייבן עליו מיתה דפוטר מטעם חייבי מיתות שוגגין הארכתי בזה ואכ"מ: ומעתה יקשה לדעת הקדמונים אלו ז"ל דגם לרנב"ה רק חייבי כריתות מזידין פיטר מהתשלומין ולא שוגגין דאמאי פטור במדליק הגדיש ביוה"כ דאף שהדליק בעצמו כל הגדיש לא יפטור רק משיבולת קמא דכיון דמיירי שהי' מזיד א"כ כבר נתחייב כרת בשבולת הראשון ובמה שהדליק אח"כ לא נתחייב יותר ואף שמ"מ עשה אח"כ דבר שיש עליו חיוב כרת מ"מ כיון שלא נתחייב ע"ז כרת בפועל לא שייך קלב"מ לדעתם ז"ל גם לרנב"ה דזה לא עדיף מח"כ שוגגין דאינו פוטר לדעתם ז"ל דבעינן שיתחייב ע"ז כרת בפועל

אולם אחר העיון ראיתי דדברי הרשב"א ז"ל הו"ל לאו ד"ה הוא ועיין בנ"י ז"ל שכ' דחיוב איסור שבת הוא בשעה שהצית האש עיין בדבריו ז"ל פרק כיצד הרגל במ"ש לישב דכיון דאשו משום חציו למה מותר להדליק ע"ש עם חשיכה עייש"ה. ולפ"ז אצ"ל דמדליק הגדיש בשבת מיירי שהצית כל הגדיש בעצמו דאף שהצית רק במקום אחד שפיר פטור מטעם קלב"מ דחיוב מיתה ותשלומין באים כאחד שתיכף בשעה שהצית נתחייב בתשלומי כל הגדיש וכנ"ל בשם הנ"י ז"ל וא"ש א"כ הך דהדליק הגדיש ביוה"כ דתוספתא דאתיא כרנב"ה גם א"נ דחייב כריתות שוגגין אינו פוטר וכמובן. **(מלחמות אריה הנה הסברא הלזו שכיון שכבר נתחייב מיתה או כרת על שבולת ראשונה חשיב מה שנתחייב אח"כ על כל)** שוב מצאתי בירושלמי ב"ק