ברכת רצ"ה קכ

סימן מט לכבוד הרב הה"ג וכו' מו"ה שלמה מאיר טייכר אבד"ק גלאגיב בצירוף ב"ד הצדק בכלל ופרט שלום וכ"ט סלה

מכתב כ"ת עם שאלתו שאלת חכם ע"ד המשפט לנכון השיגה ידי ואבוא היום להגיד לכ"ת חות דעתי דעת תורה בקיצור נמרץ לאפס הפנאי הנה נודע דעת רוב הקדמונים ז"ל דלית הילכתא כר"ה דס"ל בב"ב דף כ"א דבר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חברי' וקמוקי גביה דמעכב עליה דא"ל פסקת לי לחיותי ורק כר"ה ברי' דר"י דפליג עליו שם דהלכתא כרבנן דלשכינו אינו כופהו והב"י ז"ל בסימן קנ"ו הביא דברי הביאסף ז"ל שכתב מבוי הסתום מג' צדדים כו' שאין הכותי יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני בית שמעון נראה דמעכב עליו ודחה דבריו מהלכה דיחידאה הוא נגד כל הפוסקים ז"ל דלית הלכתא כר"ה אמנם הרמ"א ז"ל בתשובה כתב דהביאסף לא פליג על רוב הפוסקים ז"ל ורק שדעתו דבמבוי סתום דברי הזיקא לזה שיושב בצד הסתום לכ"ע מעכב עליו עיין בדבריו ז"ל ובאמת שכן נרא' בעליל מהא דנקט האביאסף ז"ל דינו במבוי סתום כו' דאם הי' דעתו ז"ל לפסוק כר"ה וכמו שהבין הב"י בכל מקום אף בפתוח הי' מצי מעכב עליו וכמבואר ולפ"ז יש לפסוק להלכה בכה"ג דמצי מעכב כדעת גדול המורים האביאסף ז"ל אחרי שבזה לא מצינו חולק עליו ומהגם כי לדעתי יש ראיה ברורה לדבריו ז"ל מסתמא דסוגיא דב"מ דף ס' בהא דפליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל דלא יחלק החנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילם אצלו וחכמים מתירין דקאמר מ"ט דרבנן דא"ל אנא מפלגינא אמגוזי ואנת פליג שוסקי ומבואר דאלה"ט וכגון שהי' מרגיל אצלו ע"י דבר שאין חברו יכול לעשותו גם לפי האמת דלא קיי"ל כר"ה בהך דריחיא יכול למחות בידו ודלא כאשר נראה לכאורה בש"ס דב"ב שם דל"צ הך טעמא רק לר"ה וע"כ משום דכיון דפסק חיותי' לגמרי וכנ"ל בשם האביאסף ז"ל וכדמוכח מש"ס דב"מ שם וכמש"ל. אמנם פשיטא דהא דיכול לעכב עליו היינו על להבא אבל מ"מ אין לחייבו על העבר לשלם מה שהפסידו דגם נעל חנותו של חבירו פטור ולדעת המהרש"ל ז"ל אף היכי דמשתרשי לי' וגם לדעת המרדכי ז"ל מובא בסימן רצ"ב דבכה"ג חייב מ"מ אין לחייבו לשלם גם מה שנהנה דאינו רק גורם ועושה בשלו דלא עדיף ממזיק שעבודו של חבירו דפטור לדעת רבים מהקדמונים ז"ל גם היכי דמשתרשי לי' ע"ע ובזה ניחא הא דמביאים כל הפוסקים ז"ל ראי' דלא קיי"ל כר"ה ברי' דרב יהושע אף דאיהו ס"ל בב"ק דף ל"ג דמזיק שעבודו של חברו פטור ולדידן הוי פלוגתא דרבוואתא ודוק. אמנם כל זה היכי שזה שכר הכפר בסך מסוים מקודם וזה בא בגבולו אבל היכא שזה מהכפר שכר אח"כ פשיטא דאינו יכול לעכב עליו דיאמר לו מי הכריחך לשלם כ"כ הרבה ולמה לא שכרת בפחות דאף מחמת זה שמשלם שכירות הרבה הוא בא לעכב עליו וכמובן. ואך מ"מ גם בכה"ג אינו יכול למכור יי"ש לערלים מהכפר רק כ"כ שמותר להם לקנות במקום אחר מחוק המלך דיותר מזה פשיטא דאסור לסייע גונבי המכס מדינא דמלכותא וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל והנלע"ד כתבתי: סימן נ ב"ה בריסק יום ה' י"ד סיון תרל"ב לפ"ק: שלום אשיב למאן דמפרק ומותיב ה"ה כבוד הרב המאה"ג מופלג בתורה והוראה כו' מו"ה זכרי' יוסף רוזינפעלד ראב"ד ומו"ץ דק' קאוולא

תוכן השאלה שסידרו גט לחולה במחלת הטיפוס ויען כי המחלה הזאת דרכה לבלבל המוח וגם נודע למכ"ת כי בימים הקודמין דיבר בשטות. שאל כ"ת את המסדר אם הי' המגרש שפוי בדעתו בכל הזמן כתיבת ונתינת הגט והשיב לו כי מתחלה בדקו והי' שפוי וכן בעת הנתינה הי' שפוי רק באמצע הכתיבה הי' משועמם וכאשר שאלוהו כ"ת אם הפסיק לכתוב בעת שנשתטה אמר שלא הפסיק ואח"כ כאשר הגיד לו כ"ת והורהו דעת כי עשה שלא כדת אמר ששום אדם לא בדקו ורק אביו אמר כן באמצע הכתיבה שהיו כותבין בחדר אחר והחולה קרא לאביו וכאשר שב אביו ושאלוהו למה קרא אותך השיב כי לא בדעת הי' והוא מדבר תהפוכות זה תוכן השאלה: ולתשובתה ראיתי לירד לעומק הדין לבררו בשורשו וזה החלי בעזר הצור אשר ממנו אשאלה לבל ינטו אשורי מני הדרך. מקור הדברים בש"ס דגיטין דף ע' אמתניתין דקתני אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום פליגי ר"י ור"ל דר"ל ס"ל דכותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר דאין כותבין אלא לכשישתפה וקאמר הש"ס דפלוגתייהו דר"ל מדמי לי' לישן דל"ד לשוטה דשוטה לאו סמי' בידן וקורדייקוס סמי' בידן ור"י מדמי לשוטה ולא לישן דישן אינו מחוסר מעשה והאי מחוסר מעשה והנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם ודעמי' ז"ל בכתבו ונתנו קודם שנשתפה לא הוי רק גט פסול מדרבנן שלא יאמרו שהציווי הי' ג"כ בעת חוליו ושוטה מגרש והטור ודעמי' ז"ל ס"ל דהגט בטל מה"ת ועיין ב"י שרוצה לומר דגם להרמב"ם ז"ל היכי דאין סמיא בידן הגט בטל ורק היכא דסמי' בידן ס"ל דל"ה רק פסול דרבנן שלא יהי' פלוגתא רחוקה כל כך בין ר"י לר"ל אולם כל הפוסקים האחרונים דחו זה אי מדברי הרמב"ם ז"ל דלא חילק בהכי או מצד הסברא דכיון דלר"י אין בזה עדיפתא דסמי' בידן מאין הרגלים לחלק בהכי לענין הביטול מה"ת והעלו דלדעת הרמב"ם ז"ל בכ"מ אינו פסול רק מדרבנן ודבריהם ברורים למעיין. ועיקר מחלוקתן לפ"ז היא דידוע דקיי"ל דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי למיעבד שליח וס"ל להרמב"ם ודעמי' ז"ל דזה אינו רק לענין שעת הציווי ועשיית השליח אבל אחר שכבר נעשה שליח בעת דמצי עביד כבר עמד השליח במקום המשלח ולא איכפת לן מה דבשעת עשי' ל"מ המשלח עביד. אולם החולקים ס"ל דבעינן גם בשעת העשי' דיהיה עדיין כח ביד המשלח לעשות הדבר ההוא. ואי ל"מ עביד גם מעשה השליח לא מהני. וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל דזולת זה אין טעם לבטל הגט בכה"ג מה"ת עיין בדבריהם ז"ל. ואנכי אמינא לבאר טעם כאו"א דהנה ענין שליחות הוא שהמשלח מוסר הכח שיש לו בעשיית הדבר לשליח וז"ב דבעינן שיהי' כח המשלח בהשליח בשעת עשיית השליחות דזה עיקר המבוקש בשליחות. והנה מצינו ברוב הקנינים דצריכין קנין ואינן נקנים כלל בדברים להשני ונשארים בלי קנין כמו שהי' ברשות הראשון ורק בהקדש וכדומה מהני דיבורו ואמירתו לבד וכמסירה דמי. ובענין השליחות א"כ יש לדון ולהתבונן האיך הוא דאם נאמר דנקנה הכח ההיא מהמשלח להשליח בדיבור בעלמא ואף שהוא רק כח בעלמא ולא שום ענין זכות להשליח נתפס בקנין דכן רבתה תורה וגזרה כשרבתה שליחות. יקשה דאמאי קיי"ל דיכול המשלח קודם שעשה השליח המעש' לבטל את השליח הרי כבר נקנה הכח להשליח ומה ענין אתי דיבור ומבטל דיבור לזה הרי הדיבור הראשון עשיתו לשליח הוא קנין. ואם נאמר דאין זה רק דיבור בעלמא א"כ הרי נשאר כמו שהיה ואין בזה מסירת כח להשליח כלל וכמו בכל דבר שצריך קנין דאין בדברים לבד ממש וכמבואר. ולישב זה צריך לומר אחת משתי אלה או דנימא דבאמת נקנה הכח בדיבור השליחות מצד חק התור' להשליח