ברכת רצ"ה קג

דנקט הדין בשני אחים לאשמועינן דגם בזה דוקא בקדמו וכנסו אין מוציאין אבל בהתרו בו ב"ד מקודם מוציאין ודוק. ולפי הנ"ל בהך דנטען על השפחה והנכרית בודאי הי' לנו לומר מצד הסברא דבהתרו בו ועבר וכנס מוציא דהתם גם עתה עדיין החשש שחשו חז"ל במקומה עומד ורק דהא דכנס אינו מוציא היא משום דלא החמירו חז"ל בדעבד וכיון שהתרו לא חשוב דיעבד וכנ"ל בהך דאח אחד ומשאל"ס. ואמינא לפרש שיחתי דהנה עיקר הלזות שפתים פירש"י ז"ל שע"י שישאנה מחזק הקול והלעז שבא עליה מקודם וקשורה בו. אמנם הרשב"א ז"ל לא נייח לו בזה ופי' דהלזות שפתים הוא שיאמרו דבשביל זה נתגיירה זו. וביאור דבריו ז"ל לדעתי הוא דאף דמדינא היא גיורת גמורה מ"מ איכא לזות שפתים כשיכנסה שאינה גיורת גמורה בלבה ולא תתנהג כפי דת יהדות וכענין יפת תואר. ומעתה לא מבעיא לפירושו של הרשב"א ז"ל דלא נגרע הלזות שפתים אחר הכניסה דבכל עת שיושבת תחתיו איכא הלזות שפתים הלזה. אולם גם לפירש"י ז"ל אין לומר דעיקר הלזות שפתים היא בשעת שכנסה ואח"כ מה שעבר אין ולא נתקן כלום במה שנוציא אותה ממנו דבאמת צריך להבין לפירושו ז"ל דהלזות שפתים היינו שמחזק הקול והלעז דא"כ בבא עלי' ודאי הי' מותר לכנוס לכתחלה דמה לזות שפתים איכא עי"ז דהרי כבר ידעינן שבא עלי' מקודם ובתוספתא איתא בהדיא הך דינא בבא עלי' ודאי ועכצ"ל דכוונת רש"י ז"ל היא ישבזה שיכנסנה יהי' לו מזכרת עון שבזו נכשל פלוני והחשש ההיא הוא כל זמן שיושבת תחתיו וא"כ יקשה לפ"ז מ"ש הריב"ש ז"ל דכיון דיש חלופי גרסאות בירושלמי ספיקא דרבנן להקל דגם אם נניח כגירסת הרמב"ן ז"ל דלא דן הירושלמי בהך דינא דהתרו בו ועבר על ההתראה מ"מ מצד הסברא הי' לומר כן וכנ"ל בהך דאח אחד ובנשאת אחר ההתראה במים שאין להם סוף ומפני זה כתב הב"ח ז"ל דאי לא גרסינן הכי בירושלמי מצד הסברא החיצונית יש לומר דהך דנטען על השפחה והנכרית שאני דאינו רק משום זלות שפתים ואינו אסור בעצם והוסיף לומר דהלזות שפתים אינו רק מזכרת עון דרבנן דבלי חיתון אינו עובר על איסור תורה. וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל וגם לטעמו ופירושו של הרשב"א ז"ל ליכא לעז איסור תורה אף שהוא אחר החיתון דמדינא חשיבה גיורת גם בכה"ג והטעם הוא רק שהיא כעין יפ"ת וכנ"ל ומה גם דלפע"ד פירוש רש"י ז"ל נכון יותר ולא אבין דאיך יפרנס לפירושו של הרשב"א ז"ל הך דשפחה ונשתחררה וצ"ע גדול אצלי. ובחנם נתחבט בזה הט"ז ז"ל דגם אחות זקוקה אינו רק מדרבנן דעיקר סברתו והחילוקו של הב"ח ז"ל הוא דיש לחלק בין היכא שהוא איסור בעצם להיכי שאינו רק משום לזות שפתים ולכאורה עלה על לבי לומר דע"כ אנו צריכין לחלק בהכי דהרי בהך דאחות זקוקתו החליטו התוס' והקדמונים ז"ל דבודאי אם כנס מוציא ואילו בהך דנטען על השפחה והנכרית אם כנס אינו מוציא וע"כ דכיון דלא הוי רק לזות שפתים קיל וכנ"ל

אמנם אין מזה ראי' די"ל ולחלק בין היכי שהאיסור הוא רק מטעם חששא ובין היכא שאסרוהו חז"ל דהיכי דהוא ודאי איסור דרבנן בעצם וכהך דודאי אחות זקוקתו הוי מזיד על הכניסה משא"כ היכי דהאיסור הוא רק מטעם חששא שחששו חז"ל קיל להו לאינשי והו"ל כעין שוגג ולא קנסוהו להוציא אבל אין לנו מזה עוד לומר דבכה"ג גם בכנס אחר ההתראה אין מוציאין ממנו דאחר ההתראה מזיד גמור הוא וקנסוהו וי"ל דדמי למשאל"ס דאם נשאת לא תצא ובהתרו בה מקודם תצא. והיינו ג"כ מה"ט דמשאל"ס הוי רק חששא דרבנן וחשובה כעין שוגג כל שלא התרו בה ורק אחר ההתראה דעשתה במרד ובמעל תצא ואין ראיה לחלק בין חשש איסור ובין חשש לעז ולומר דבזה גם בכנס אחר התראה אינו מוציא. ובגוף דעת הריב"ש ז"ל התבוננתי וראיתי דלפי גירסת הרמב"ן ז"ל בהירושלמי מוכח דבהך דנטען על השפחה ונכרית גם בהתרו בו מקודם אינו מוציא דגירסתו היא קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. והנה הך דכנס אין מוציאין אין לפרש דאף דבקודש אומרין לו שלא יכנוס מ"מ בכנס אינו מוציא דזה א"צ להשמיענו דמשנתינו היא וע"כ דמוסב למעלה שאומרין לו שלא יכנוס דמ"מ אם עבר וכנס אין מוציאין מידו ואף שהתרו בו מקודם ושפיר כתב הרשב"א ז"ל דכיון דאיתא חילופי גרסאות ספיקא דרבנן לקולא ודוק ועפ"י הגירסא הלזו בירושלמי עלה על לבי לישב מה שהקשיתי למעלה לטעמו של הרמב"ן [דהא דלא מקלינן בספק חלוצתו או זקוקתו מטעם ספק דרבנן להקל הוא משום דלכתחילה יש להחמיר בדבר של פרסום דלפ"ז למה לא נקט הדין באח אחד דלא יכנוס ואם כנס אינו מוציא דהוי רבותא טפי דאף דגם עתה הספק איסור במקומו הוא אינו מוציא]. באופן אחר. דהנה הא דאמרינן לפי גירסא זו דאם קידש אסור לו לכנוס אין לומר דהטעם הוא דע"י הקידושין ליכא עוד לזות שפתים וכיון שהלזות והלעז מתחיל עם הכניסה הו"ל לכתחילה. דלפ"ז אם קידשה בביאה מותר לו לכנוס דז"א דכבר כתבתי דהלזות שפתים הוא כל זמן שיושבת תחתיו שהוא לו מזכרת עון דאל"כ בבא עלי' ודאי הי' מותר לכנוס לכתחלה וכנ"ל וכיון שכן אין לחלק מה"ט בין קידושין לנשואין וכמובן. והנה כבר כתבתי למעלה דעת התוס' והקדמונים ז"ל דאף לר' יהודה בן בתירא בכנס האחות אחר הקידושין נפקעה הזיקה וא"צ להמתין ולפ"ז אם קידש האחות ספק זקוקתו מקודם שבא עליה נפקעה הזיקה דביאה שאחר הקידושין נשואין עושה. וליכא רבותא א"כ באח אחד יותר מבשנים דגם באחד נפקע הזיקה ע"י מעשה של עצמו ואין להקשות רק היכי שלא קידש מקודם ורק דקני לה בביאה דל נפקעה הזיקה לריב"ב. אולם בכה"ג הו"ל למימר דיוציא באח אחד דכיון דאם אחות הזקוקה היא דע"ז אנו דנין לא הוי רק קידושין דלא חשוב ככנוסה לענין דאין מוציאין ממנו. ורק בשנים אינו מוציא דעתה כבר נפקעה הזיקה ומשום שעבר על הספק דרבנן לא קנסינן לי' כן עלה על לבי. אמנם יש לעורר ע"ז דבאמת נתקשה הרשב"א ז"ל דמה נ"מ בין קידש לכנס אולם י"ל דס"ל להירושלמי דהא דכנס אין מוציאין מידו לאו היינו משום דהוי דיעבד ורק דחז"ל לא החמירו רק בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה ולכך בקידש לבד אומרין לו שלא יעשה מעשה לכנוס אבל כשכנס אין כופין אותו להוציא בקום ועשה וגם לאסור עלי' שלא ידור עמה לא החמירו חז"ל דיעבור על שכו"ע לא יגרע. ולפ"ז י"ל בהך דספק יבמה דגם בבא עליה לבד אין מקום להחמיר שלא יכנסנה לדור עמה דשמא זו היא היבמה דנקנה לו לגמרי ע"י הביאה ויעבור על לאו דלא יגרע ואף דספיקא הוא ספק דאורייתא לחומרא ודוק

אחר הדברים האלה נחזור לנדון שלפנינו הנה אם בא על האם ודאי ונשא בתה הדבר ברור דאחרי שהתרו בו שלא לכנסה ועבר וכנס דמוציאין אותה מידו דזה דמי להך דאח אחד ומשאל"ס דמצד הסברא בכה"ג מוציאין ממנו. אולם בשלא בא עלי' ודאי רק שנטען עלי' וכנ"ד יש לדון ולחלק דהיכי שהי' דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהי' זנות די"ל שחז"ל חשו על הספק הזה ואסרו לישא בתה מפני שהאם רגילה אצלה ורק שבדיעבד הקילו היכי שהתרו בו ל"ח דיעבד ומוציאין ממנו מפני החשש הזה ואף שהוא טוען ברי שלא נכשל בהאם מ"מ כבר העליתי בחידושי דהרשב"א ז"ל לא כתב דברי מהני אף נגד החזקה רק בתרי ותרי דהוי שני וודאות ורק