בנין שלמה חלק א ח

חדושים

ראיתי לכתוב פה נידון מה שכתבתי בהגהותי למס' (ב"ק דף ל"ב) הנדפס בש"ס החדשים דפוס ראם] בשם מו"ר הגאון מוהר"י זצ"ל שהעיר בסוגית הגמ' שם דמאי מקשה על ר"ל שם ממתני' דהא במתני' נשבר החבית ע"י אדם הנושא הקורה והו"ל אדם המזיק משא"כ ר"ל דמיירי בפרה רבוצה ברה"ר ובהמה אחרת הוזקה ממילא ע"י פרה הרבוצה והוי כמו דהפרה כרה בור (דא"א לחייבו מטעם שור דהא הפרה לא הזיקה בידים ורק דבהמה אחרת הוזקה על ידה והוי כמו דהזיק השור לאחר נפילה דאמרינן שם (שם דף מ"ח) דהשור נחשב לבור ומים כלים ע"ש] וקי"ל דכי יכרה איש בור ולא שור בור וע"ש מה שכתבתי לתרץ בדוחק ואמנם כעת נ"ל דבלא"ה לק"מ דהא לקמן דף מ"ח דאמר רבא דלאחר נפילה הוי השור בור ואעפ"כ לא פטר רבא רק אם הזיק למים משום דבור פטור על הכלים ומשמע דאם היה ניזק אדם או בהמה ע"י השור היה חייב אף לאחר נפילה ואף דרבא בעצמו אמר דכי יכרה איש בור ולא שור בור וע"כ צ"ל דע"כ לא פטר רבא רק אם חפר בור אחר ובהמה נפלה לאותו בור דהוי גורם דגורם אבל אם השור עצמו נעשה בור בוודאי היה חייב בימים הקדמונים אבל האידנא אנו מחוייבים לדון כפי חוקי הממשלה יר"ה] דהא אינו אלא חד גורם. ועוד דנהי דא"א לחייבו מטעם הכריה מ"מ כיון דלא הפקיר השור לא גרע מבור ברשותו ולא הפקיר בורו דחייב ואף דכרה בהיתר מ"מ כיון שהבור שלו חייב וא"כ ה"ה בנד"ד. ואפשר עוד דאף לר' ישמעאל אליבא דרבה בב"ק דף נ' דפוטר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מ"מ י"ל דמודה בזה דחייב דשאני התם דהכריה היה בהיתר גמור משא"כ הכא דהכריה היה באיסור רק דעל הכריה בעצמה לא היה חייב משום דהוא לא כרה הבור אבל מ"מ כיון דההיזק היה ע"י ממונו חייב לד"ה ודו"ק

ובעיקר ההנחה שהניח מורי הנ"ל דהכא אינו חייב רק מטעם בור אני תמה דא"כ למה במתני' חייב על החבית כיון דאינו אלא מתורת בור הא בור פטור על הכלים. וע"כ צ"ל כיון דאינו רשאי לעמוד ברה"ר ועמד הוי כמו אדם המזיק עצמו דמה לי אם היה ניזק ע"י גופו או דניזק ע"י הקורה שתופס בידו וא"כ בפרה נמי כיון שמחוייב לשמור בהמתו שלא תרבוץ ברה"ר והלכך אם רבצה ברה"ר וניזקה בהמה ע"י חייב מטעם שור המזיק והוי תולדה דקרן. והגם דאם הזיקה הבהמה לאחר נפילה אינו חייב רק מטעם בור ע"כ צ"ל דיש חילוק בין הכא להתם והחילוק קל להבין ודו"ק

וראיתי לכתוב בכאן מה שנשמט בהקדמה שניה מחדושי על החומש בפ' כי תצא בפ' דבן סורר ומורה דבפסוק הראשון (כ"א י"ח) כתיב כי יהיה לאיש בן סורר ומורה מלא וא"ו אבל בפסוק השני (פסוק כ') בננו זה סורר ומרה כתיב תיבת ומרה חסר וא"ו אחר המ"ם וצריך להבין הטעם ונראה שבא לרמז דיש ששה אופנים דאין הבן נעשה בן סורר ומורה וכמו דמבואר (בסנהדרין ד' ע"א) ואלו הן א' אם היו אביו ואמו גדמין. ב' חיגרין. ג' אלמין. ד' חרשין. ה' סומין. ו' עיר שאין בה זקנים וכדאיתא (במכות דף י')] ומשו"ה כתיב חסר וא"ו לרמז דששה בנים יש שאינו נעשין בן סורר ומורה. ואמנם נראה דכל זה לענין חיוב סקילה [בימים הקדמונים] אבל בקרא הראשון דמיירי לענין חיוב מלקות בימים הקדמונים כמו דמסיים הכתוב ויסרו אותו ואמרינן בסנהדרין שם דויסרו היינו מלקות דמתרין בו פעם ראשונה ושניה אפשר דחייב בכל גווני דכל הני מיעוטים לא נאמר רק לענין חיוב מיתה ולפיכך כתיב מלא וא"ו לומר דחייב בכל גווני ודו"ק. ודע דכל זה לא שייך רק בזמן הבית אבל האידנא קי"ל דדינא דמלכותא דינא וגם בלא"ה אמרינן דבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר

עוד ראיתי לכתוב בכאן מה ששאלני תלמיד אחד בפרש"י (בתענית דף ד') דעל הא דאמרינן שם גבי יפתח והיה היוצא מדלתי ביתי החוצה וכו' אפילו דבר טמא פרש"י אפילו כלב או חזיר. והעיר הנ"ל דהא אסור לעשות סחורה בדבר איסור והיאך אפשר דיהיה חזיר בביתו של יפתח והשבתי לו דלא מבעיא לדעת הסוברים דאיסור סחורה בדבר איסור אינו אלא מדרבנן דוודאי לק"מ דעדיין לא גזרו אז על איסור סחורה אלא אפילו לדעת הפוסקים דס"ל דאיסור סחורה הוא מה"ת ועי' בט"ז ביו"ד בריש סימן קי"ז שהאריך בזה וע"ע בתוס' ראשון לציון על המשניות (בשביעית פ"ז) להגאון מהרי"ב ז"ל ע"ש היטיב] מ"מ כבר כתבו התוס' בסו"פ מרובה דהיכא דמגדל למשוח עורות בשומנן או למוכרן לישראל למשוח בהן שרי ובזה ישבו מ"ש שם דבעת שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה אז גזרו שלא לגדל חזירים ואף לדעת הרשב"א שהובא בב"י שם דנראה מדבריו שבדבר שראוי לאכילה בכל גווני אסור ודווקא בחמור וגמל מתיר בירושלמי משום שאינו עומד לאכילה כלל מ"מ י"ל דקנה חזרים כדי להאכיל לפועליו עובדי כוכבים וכמו שכ' הש"ך שם בס"ק ג' דמותר לקנות דבר איסור כדי להאכיל לפועליו עובדי כוכבים ותדע דע"כ צ"ל כן לדעת הרשב"א דאל"כ היאך יתרץ לקושיית התוס' בסו"פ מרובה הנ"ל. והפוסקים דס"ל דאסור לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים וכמו שפסק הרמ"א בהג"ה שם יתרצו כתי' התוס' שם וכן פסק המחבר בחו"מ סימן ת"ט דאם מגדל למשוח עורות מותר ויש לתמוה על הש"ך ז"ל שם סק"א שנסתפק בדעת המחבר שם אם ס"ל כדעת ר"ת או לא דמדכתב דאם הוא דבר המיוחד למאכל אסור משמע דלא ס"ל כר"ת אלא כהרשב"א ע"ש ותמהני דהלא בחו"מ בסי' ת"ט פסק להדיא כר"ת וד' הש"ך צלע"ג)

ואגב אורחיה באתי לתמוה על המחבר ז"ל בשו"ע שם שהעתיק לשון הרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות דחלב מותר בסחורה שהרי בהדיא התירה התורה דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ולא הביא שום דעה החולקת בזה והרי מד' התוס' דסו"פ מרובה שם משמע דפליגי אהרמב"ם דכ' שם דמותר לסחור בחלב היכי דלא קאי לאכילה ע"ש ומשמע דלמכור לאכילה אסור ואף דיש לדחוק דמיירי בחלב של בהמה טמאה דבזה לא התירה התורה וכמש"כ הש"ך שם בס"ק ד' אבל מפשטיות דברי התוס' משמע דאין חילוק ובכל חלב אסור למכור אם עומד לאכילה ואכן לכאורה קשה דהיאך יפרנסו התוס' להך קרא דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה דלא מבעיא אם ס"ל דאיסור סחורה הוא מה"ת כמו דמשמע פשטיות ד' התוס' בפסחים כ"ג ובסוכה דף ל"ט והובא בט"ז בסימן הנ"ל דוודאי תקשה דהא חזינן דבאיסור חלב התירה התורה בסחורה אלא אפילו נימא דגם התוס' ס"ל דהוא דרבנן וכמש"כ הט"ז שם ומה שהביאו התוס' ראיה מהכתוב דמותר בנזדמנו היינו משום דבדבר המפורש בתורה להדיא להיתר לא היה כח ביד חכמים לאוסרו וכיון דגבי חלב כתיב קרא מפורש להיתר וודאי לא אסרו חכמים. אבל באמת י"ל דלק"מ דהמעיין בש"ס דפסחים כ"ג מפורש שם דהך קרא דיעשה לכל מלאכה לא להיתר סחורה אתי רק מבעיא לן קרא להיתר הנאה כמו שדרש ר"י הגלילי ולרבי עקיבא שם מבעיא לן קרא דלא מטמא משום נבלה יעו"ש ובאמת יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דמפיק מהך קרא דחלב מותר בסחורה דהא בין לר' יוסי הגלילי ובין לר' עקיבא נדרש הך קרא לדרשא אחרינא ולעולם י"ל דמיירי בנזדמנו וכבר העיר כעין זה הדגול מרבבה כן ביו"ד שם ומה שתי' לד' הרמב"ם בספרו נו"ב מהד"ת סימן ס"ב בחלק יו"ד לענ"ד לא הועיל עדיין לפי חומר הקושיא בתי' שם ע"ש וצ"ע: