בינה לעיתים חלק א ג

דרוש ליום המקודש ראש השנה. התחלת עת וזמן ימות השנה. ובו פלס ומאזני משפט לה'

מסכת (ראש השנה פ"א). ר"א רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד

כרוזא קרי בחיל וקל קרנא משרוקיתא. יריע אף יצריח בתקיעת השופר מפרסם ואומר הנה יום בא היום הקדוש הזה אשר בו הוא יתברך עומד לדין עמים ויחדיו למשפט נקרבה כלנו יחד לפני כסא כבודו ליתן דין וחשבון על כל המעשים אשר נעשו בכל ימות השנה למען יצא הפסק ותודע הגזרה מבית דינו הצדק לטוב לנו כל הימים. והוא אמרנו במזמור היום

תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ולפי שיעורי הקצר יכוין בזה כי מהדברים הזרים ורחוקים מההקש השכלי הוא לצייר אצלו ית' ויתע' ישיבה בדין וליחד לזה יום פרטי. כי לחכמתו וידיעתו הבלתי בעלת תכלית מה צורך לכל זה. הלא ברגע א' צופה ומביע ויודע הזכאי והחייב האם יצטרך חלילה להצעת טענות או לקבל עדות וכיוצא מהפרטים הנדרשים במשפט לדעת היכן הדין נוטה. הס כי לא להזכיר שום חסרון מאלה לפני גדולתו. ואם לא נוכל להשיג הטעם והסבה שרצה בכך בעצם הוא נסתר מנגד עינינו בהשכלתנו ולכן אמר תקעו בחדש שופר להכריז ולפרסם כעין הזמנה לדין ותהיה אם כן התקיעה בענין שהוא נעלם ומכוסה משכלנו הנעשה בי"ט החג הנורא הזה. וההעלם והכיסוי שאמרתי הלא הוא כי באמת חק לישראל הוא משפט וגם הוא אצל ישראל דבר חק נעלם הטעם ובלתי מושג כיתר החקים היות משפט לאלהי יעקב שאלהי עולם ה' יתברך יכנס במשפט לדין ולשפוט אישי המין האנושי כעין השופטים האנושיים חלילה אשר הם לחולשת השגת' יצטרכו להכנות ותכסיסי המשפט. אלא שכך הסכימ' וגזרה חכמתו יתברך לסבה ידועה אצלו. וההוראה השטחית שיוכל השכל לקבל קצת הנה שהיה כן בערכנו לתועלת האנשים ישתדלו להכין עצמם באופן יצאו זכאים בדינם. כאשר יתבאר לפנינו בדרושים הבאים בס"ד

ונכלל עוד בכונת המשורר ע"ה מה שאז"ל ברבה פ' ואתחנן א"ר יוחנן כשמתכנסין מה"ש לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה אימתי יו"כ הקב"ה אומר להם מה אתם שואלים אני ואתם נלך אצל ב"ד שלמטה מנין דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו הוא וכל פמליא שלו. ולא נכנס עתה בבאורו רק נראה מפשוטו כי אפילו ממלאכי מעלה נעלמה ידיעת יום הדין והמשפט מתי הוא. אם לא כשירצו ישראל לפרסמו כי להם לבדם נתנה רשות לקבעו כחפצם. ולכן אמר תקעו בחדש שופר הודיעו והכריזו ע"י תקיעה זו בדבר שהוא מכוסה ונסתר ובלתי ידוע ליום חגנו איזה יום הוא וזה כי חק לישראל הוא וגו'. הדבר נמסר לישראל ונתן בידם לתקן ולקבוע המשפט והדין של אלהי יעקב יהיה ביום אשר מאתם יצא חק ודת ודין ונמוס שיהיה ולא ביום זולתו

ואולם משפט זה ואם ענינו נעלם ונסתר מעיני הבחנתנו כאשר אמרנו. מ"מ לנו יש לדעת כי אם היות כי אנו נדונים בין לענין הנפש בין לענין הגוף והממון וכל שאר הדברים כאשר אנו אומרים ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב איזו לשבע וכו'. עכ"ז בדרך כלל הכל יקרא דיני נפשות בעצם וממילא נמשך גם כן באגב דיני הממונות כמו שאמר נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים וכו' שהוא כולל את הכל וע"כ יהיה בדין זה הבדל עצמי ועיקר מוחלק ומשונה מדיני הממונות. כי בבואנו לדין על ריב ממון לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. לא יפסק הדין לפטור או לחייב אלא כפי מה שיראה הדיין מעצמות הענין בעינו. אם הוא אמת שחייב אותו הממון או לא. ולא ישתנה הדין ולא יקבל שום תוספות ומגרעת מפאת מהות או איכות או גדר איזה א' מהנדונים. כי בענין ממון מאוד החמירה תורה שיעמוד כל א' בשלו ולא יהיה לא' משל חבירו אפילו שוה פרוטה יהיה מי שיהיה. ודבר גדול דבר החכם ע"ה במשלי באמרו

מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם כי כמו זר יחשב ישמיענו בחכמתו היותו יתברך תועב מי שיטה המשפט מעול וחומץ בהצדיקו הרשע והרשיעו הצדיק. ומה נשאר עוד לאיש הבליעל. ומלת שניהם למה. ולדעתי רצה בזה כי בפרק א' דיני ממונות דרשו על הפסוק הקודם שאמר פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש. ר"ש בן מנסיא אומר שנים שבאו לפניך לדין עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואינך יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם צאו בצעו משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם צאו בצעו שנאמר פוטר מים ראשית מדון. וא"כ כשכבר השיג הדיין והוחזק אצלו מי מהם חייב ומי מהם זכאי אין לו עוד מקום להשתדל אחר הפשר'. אע"פ שהי' נראה לכאורה שבכל זמן היא טובה ורצויה שמתווך