בכורי שלמה חלק א שנד

יע"א: אמר המחבר לא רציתי להטריח עוד את כבוד ידידי הגאבד"ק קאליש מוהר"ש אורנשטיין שליט"א עוד בענין זה ולא השיבותי לו עוד על דבריו. אולם באמת תשובתו הקצרה (סי' כ"א) נכתבה בחופז רב כמו שהתנצל שם. כי לא יצא עוד ידי חובת ביאור דבריו וקצר במקום שאמרו להאריך. כי המעיין במקור דברי התוספת רי"ד פסחים שם שכ' וז"ל. וכן אם נותן להם בשר לנקר כו' נאמנין אפילו בדאורייתא כו'. אבל בטיבלא דאחריני דלא רמיא עלייהו דוקא לבעה"ב שעשאו שליח נאמנין אבל לאחרים אינן נאמנין עכ"ל. א"כ מבואר מדברי התוס' רי"ד דבנותן בשר לנקר נאמנין אפילו בדאורייתא כיון דעשאו שליח אף דלא רמיא עליו. אף דלזה בוודאי א"צ שליחות. א"כ לפי סברת הרא"ש שהביא כ"ג לא מקרי עשאו שליח ואפ"ה נאמנין אע"כ כיון דעשאו שליח הוי בידו מ"ה הוי כשלהן מ"ה נאמנות. וא"כ ה"ה בשחיטת חולין אם עשאו שליח מהני אף בדאורייתא כיון דבידו דמאי שנא. והדרא קושייתי לדוכתא. ומה שהשיב כ"ג ותמה עלי שהעמסתי בדברי השיטה מקובצת כי נחשב בעידנא מה שאינו נזכר במכתבו רק שצירף אח"כ סברתו למ"ש דכל דהותר אין מיחוש משום בעידנא בזה עכד"ק. על זה אשיבו. ידקדק נא מעכת"ר היטב במכתבי וימצא שלא העתקתי שהשמ"ק כ' דהוי בעידנא. רק שהבאתי תורף דברי כ"ג. ולבסוף סיימתי והבאתי לשון כ"ג ממש וז"ל נשמע לדברי שמ"ק דגם כה"ג מקרי בעידנא עכ"ל. ועל זה הקשיתי ממנ"פ דלא נוכל לאחוז החבל בתרין ראשין. דאם נימא דזה מקרי בעידנא שוב לא הוי מהב"ע. ואם לא מקרי בעידנא מה לי' להש"ס לומר דהוי עשה ול"ת דגם ל"ת גרידא אינו דוחה מדלא הוי בעידנא. אולי אזכה עוד לקבל תשובתו דמר בזה להצדיק דבריו אשר אני חפץ בהצדקו. ובלי ספק נאמרין בצדק רק שקצר בדבריו

וקלסו יע"ש. יעי' סנהדרין (דף ב'.) תנן הקרקעות תשעה וכהן ובגמ' שם (דף ט"ו.) מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים. ובשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' ל"ז) ובתוספת הרא"ש בהוריות (דף ב':) אחר שהביא דברי הירושלמי שהביא רש"י דירושלמי מפרש ה"מ היכא דליכא אלא ב' מיעוטי. אבל הכא דאיכא ג' מיעוטי. בזא"ז בחד מקרא כולהו אתי למעוטי. אולם תלמודא דידן לא ס"ל הכי דבפ"ק דסנהדרין דריש עשרה כהנים דכתיבי גבי פדיון הקדש למיעוט אחר מיעוט ומסיק הרא"ש והכי גמירי לן דכל היכא דאיכא למדרש כולהו כי הכא דרשינן כולהו למעוטי. ואל"ה אתי לרבות וכ"כ הבאר שבע והאריך בזה בס' הורה גבר על הוריות (דף ב':) יע"ש. וכל זה בג' מיעוטי בזא"ז. אבל בשני מיעוטים זאח"ז כ"ע מודו דאתי לרבות כסברת התוס' ביומא הנ"ל: או"ה כלל ל"ד אות כ"ה: שכתב שם וז"ל ואע"ג דאיסור מטומאה לא ילפינן ה"מ מטומאה דילפינן מסוטה כמו ברה"י טמא ודאי ולא אמרינן העמיד דבר על חזקתו זה לא ילפינן מטומאה לומר כמו כן ברה"י אסור בוודאי וכן בר"ה מותר ודאי אבל משאר טמאות דלא ילפינן מסוטה אלא שתלוי בסברא כגון דאמר השתא הוא דנפל השרץ בתוך הכלי וכל כה"ג ודאי ילפינן עכ"ל או"ה. וא"כ ה"ה בנ"ד יש ללמוד איסור מטומאה

האתרוגי קארפו. ובפרט לפמ"ש בש"ת תשב"ץ (ח"ב סי' פ"ט) שהעלה אף שהעיד ע"א כשר מקודם אפ"ה לא נחשב כשנים ומהני הכחשת ע"א האוסר לענין מה שכ' ביו"ד (סי' ל"ט סי"ב) יע"ש

(פ"ג מ"ב:) ומה שהעיר על התוס' קידושין נ"ו מהמל"מ בפ"ד מה' מלוה הוא מצוין אצלי גם בגליון הש"ס בשבת וכמו שהזכרתי לכ"ת מקודם ורק שלא הייתי מחזיק זאת לקושיא כ"כ דבלשון חכמים נקרא עובד כוכבים בכלל אדם ואין הפנאי כעת להאריך עכ"ל הגאון זכר יהוסף שליט"א. ומ"ש

(סי' ג') ויעי' בשו"ת אבן שוהם (סי' מ"ה מ"ו) ולפי דבריו יש לשדות נרגא בזה ודוק: יקרים. [ובמעילה דף ב' אתרוג קטן ור"י לשיטתי' בסוכה (דף ל"ח:) אתרוג הקטן כביצה והגדול שיאחוז שתים בידו אחת. ולכן קאמר שפיר אתרוג גדול הייתי מבקש דהוי הידור מצוה] ולדידן [עכ"ל הג' מו"ה מרדכי גימפל זצ"ל]: יע"ש יע"ש בתוס' והרא"ש שכתבו ג"כ כן ועי' בב"י ביו"ד סי' צ"ד יע"ש

דמתהני דומיא דתנן בסו"פ השוכר. יי"נ שנפל לבור רשב"ג אמר מוכר כולן לנכרי. חוץ מדמי יי"נ שבו. ואע"ג דלענין איסור הנאה לא אמרינן דאסור בכל שהוא מ"מ לא מתבטל באיסור לגמרי כמו שאמרו לענין כל איסורין יע"ש. וא"כ נראה דאף אם אינו מוכר בפעם אחת ג"כ מוכר היי"נ חוץ מדמי איסור שבו ולמה כיון דאינו מוכר בפעם אחת נימא דיהי' בטל כיון דאינו נהנה בפעם אחת. אע"כ כיון דעכ"פ כשמוכר הכל אף בזא"ז. מ"מ כשמכר כולו משתרשי לי' הפרוטה של יי"נ ונשאר אצלו הריוח. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דמשתרשי לי' פרוטה של הקדש כל שהוציא כולן אף שהי' בזא"ז לא בטל והוי לי' כטומאת משא. משום דהוי כמו אם הוציא כולן בבת אחת

שהיתה בהיתר. ולכאורה יש להקשות על זה דאפילו נימא דכבישה בהיתר אסור מ"מ בנ"ד בנדר מותר דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רי"ז סי"ב) הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים וכ' הש"ך והט"ז דהיינו דוקא מה שיצא מהם כבר קודם שנדר. אבל במה שיצא מהן לאחר שנדר אסור יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דאתשיל על נדר הראשון ורק משום נדר השני אסור הוי כמו שיצא קודם הנדר ומותר. אבל באמת א"ש. דבנ"ד כיון דאסר עליו כל הכמות של הלחם כמו שהי' מקודם כמבואר בלוח הטעות]. א"כ בוודאי חל הנדר על הכמות של הלחם שנבלע בתוך היין וא"כ שוב גם טעמו אסור. ויעי' בפנים באות ג'. ולפ"ז אם נימא דכבוש בהיתר אסור ע"כ דפולט טעם גמור ויוצא גם מגופו של הכמות ומ"ה הי' אסור גם בנ"ד אבל כיון דדעת רוב פוסקים דכבוש בהתירא מותר על כרחך הסברא כמו שכתבתי בפנים באות ג' דאינו יוצא בהכבישה רק טעם קלוש לחוד ולא מגופו של הכמות מ"ה מותר בנ"ד ועי' בנוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' כ"ז) ובחו"ד (סי' צ"א סק"ט) יע"ש: הדבקים. כמו שהבאתי באות א' ב' משו"ע או"ח (סי' ל"ב סכ"ו) אם אותיות של שם דבוקות יכול להפרידם יע"ש. ויעי' הדאורייתא. ולפ"ז הפי' דלא פשטה תקנתו בכל הארצות שלא נתפשטה מעצמה יותר מכפי שתיקן רגמ"ה. דהיינו דבני מדינות ספרד ומערב לא קבלו מעצמם עליהם גזירת רגמ"ה. ואלו הי' רגמ"ה רבן של כל המדינות הי' יותר סברא לתקן עתה תקנה על כל העולם רק עד אלף החמישי ואז הי' כח בידו לעקור ההיתר כיון שאין עוקרו עד לעולם. אבל כיון שלא הי' רבן של כל המדינות הי' גוזר רק על מדינות שהוא רבן ושוב הי' יכול לגזור עליהם עד סוף רל הדורות כיון שההיתר נשאר בשאר המדינות. אולם