ביאור ראובן על בבא קמא סג

גמ' "וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו". אפשר לאמר דהא קמשמע לן, דלא תימא דוקא בקורה וחבית חייב בעל הקורה, משום שהוא ממלא את כל הדרך, אבל בנר ופשתן שהניזק ממלא את כל הדרך, אימא לא קמשמע לן דלא שנא.

"ומה יעד וכו' נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וחייב". ואע"ג דהאי חיובא הוי לענין גלות, מ"מ אפשר למילף בזה בק"ו לנזקין, דהא בנזקין מחייבינן טפי ממה דחייבינן גלות, דבגלות פטור בכל אונסין ובנזקין איכא אונסין דמחייבינן.

"הנאה לתרווייהו אית להו". כלומר, האי "העושות" משמע הנאה, ורחמנא אחשבה להנאה כמעשה.

"דפסקה לאורחא כשלדא". דהא דומיא דפשתן קתני, ובפשתן הרי ממלא את כל הדרך, ובירושלמי קאמר. "כיון שעמד נעשה כקרן זוית". כלומר, דאינו על דעת בעל החבית שבעל הקורה יעמוד פתאום, כמו בקרן זוית דאמרינן לעיל לר' יוחנן דפטור הנתקל על הכד ובעל הכד חייב בנזקי הנתקל, אע"פ שבלי קרן זוית אית ליה לר' יוחנן דאיבעיא ליה לעיוני ומיזיל.

תוס' ד"ה תרוייהו. "אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה". כלומר, דממתניתין משמע דטעמא דפטור משום שיש לשניהם רשות להלוך ובאמת לא הוי זה טעמא, אלא להטעם הוי משום דהמזיק לא עשה את כל ההיזק משום שהניזק סייעו, ומאי האי דקאמר, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך? ואמאי לא קאמר הטעם האמיתי, דתרווייהו כהדדי נינהו?

בא"ד "מיהו כשעמד בעל חבית", כלומר שלא הלך כלל.

ד"ה איהו. "ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת. כלומר דלא תקשי הא גבי חטאת אמרינן דאינם חייבים בלי מעשה, משום דכתיב לעשות, וכן גבי מלקות פטרינן לר' יהודה לאו שאין בו מעשה. ותירץ, דלא קשה, דהתם חייבת משום דהנאה הוי מעשה, דהא כתיב "הנפשות העושות", אבל לענין מזיק אינו חייב משום שעשה מעשה סתם אלא משום שעשה את המעשה באופן שהזיק, והיא הרי לא עשתה מעשה כזה.

ד"ה איבעי. "וי"ל משום דהוי רגל ברשות הרבים". כלומר, דאע"פ שפשע פטור משום שהניזק אפקודי מפקיד לגבי רגל, לרמי בר חמא, ואף לרבא איבד את זכותו.

ד"ה שנים. "שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו". כלומר, דלא תקשי אמאי פטור אפי' יש להם רשות, ואפי' הוזקו, הא אמרינן לעיל, "כל אלו שאמרו מותרין לקלקל בר"ה, אם הזיקו חייבין לשלם", והתם הוי נמי הוזקו, דהא בור אין דרכו לילך ולהזיק, ולפיכך תירצו דשאני הכא, דכל אחד גרם לעצמו חבלה זו, אבל התם אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.