ביאור ראובן על בבא קמא נז

גמ' "ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי". כלומר, כדו דקתני בברייתא מסתמא הוי ככדו דקתני במתניתין דהוי בתרתי, ומדכדו בתרתי גמלו נמי בתרתי. ובתוספות דחקו לפרש בענין אחר.

"בשעת נפילה היכי משכחת לה". ואי הוי מביא מברייתא עצמה דבתרתי פליגי, משום דקתני תרתי, "נשברה כדו ולא סלקה נפל גמלו ולא העמידו", הוי אמינא דכדו הוי בשעת נפילה וגמלו הוי בהיזק דלאחר נפילה, ולא הוי קשה, גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה?

"דאתקול ואתקילה ביה גמלא". וקמ"ל לרבנן דאפילו גרמא כהאי חייב בדיני שמים, ולר"מ, אפילו בדיני אדם.

"במתכוין לזכות בחרסיה". משום דמסתמא מפקיר להו, כדמפרש רש"י בהדיא לעיל, קאמר ר' יהודה דאינו חייב אלא במתכוין לזכות בחרסית, אבל סתמא ממילא נעשים הפקר.

תוס' ד"ה פליגי. "כל כמה דלא הוה ליה פנאי לסלק קרי שעת נפילה". דליכא למימר שעת נפילה ממש קאמר, דהיינו דאזקי בהדי דאזלא, דהא הוחלק אחד במים קתני, דהיינו דאזקי בתר דנייחי, ומזיק דמים אוקמינן בשעת נפילה.

בא"ד "דהוי מפקיר נזקין לאחר נפילת אונס". והכא הוי שפיר טפי, דהיה אפשר לפרש מתכוין ושבר, כמו אשעת נפילה.

ד"ה מדקתני. "דבהדיא תנן סתמא לקמן דבור ברה"ר חייב". וסתם משנה ר' מאיר היא.

ד"ה מדמתני'. "והא דנקט בהאי מודים אבנו כו' ובהאי מודים קנקנים". כלומר, הא תרווייהו בין הפקירם ובין לא הפקירם, ופליגי בנתקל, אבל בנפל ברוח מצויה לכ"ע חייב, בין הזיק בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אפילו כשהפקיר. ואי נפל ברוח שאינה מצויה לכ"ע פטור כשהזיק בשעת נפילה, ולאחר נפילה אם הפקיר לכ"ע פטור, ואם לא הפקיר לכ"ע חייב, משום דעליה לסלוקי. ולפי זה אפשר לאמר דלהכי נקט קנקנים, דסתמא מפקיר להו ומשום הכי פטור בכל גווני, לכ"ע. אבל לעיל, דנפלו ברוח מצויה, דחייב בכל גווני, אפילו הפקיר, היה יכול לנקוט קנקנים, אלא משום דרגיל בכל מקום למנקט אבנו סכינו ומשאו, דהוי בדרך כלל, לפיכך התחיל בהם הכא. והשתא ניחא הא דלא תני נמי אבנו וסכינו ומשאו לבסוף, דלפי תירוצם של התוספות קשה, הרי יכול למנקט אבנו גם בסיפא, כיון דנקט רוח שאינה מצויה בפירוש, וכי אין שכיח להניח אבנים על הגג שלא יפלו ברוח מצויה.

ד"ה אלא גמלו. "דפליגי כגון שהפקיר נבלתו אחר נפילתו בפשיעה". דקשה להו, הא גמלו אף לאחר נפילה לא משכחת להו דפליגי? דכיון דלא פשע כלום בנפילת גמלו, הוי ליה מפקיר נזקין לאחר נפילת אונס, ובאחר נפילת אונס מודה ר"מ דפטור כשהפקיר, דהרי מודה בקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה? ולכן פירשו דמשכחת לה דפליגי כשפשע בנפילתה.

בא"ד "דלפלגו כעין פלוגתא דפליגי בנתקל". דקשה להו, הא אף בשעת נפילה משכחת לה דפליגי כעין פלוגתא דפליגי לאחר נפילה, והיינו כשהפקירו והוזק בו אדם קודם שיכול לסלקו, דלר"מ מחייב, דהוי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה, ולר' יהודה פטור משום דפוטר במפקיר נזקיו אף לאחר נפילת פשיעה.

ד"ה אבל לאחר נפילה מאי. "כי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מאי". כלומר, דפשיטא שיש גוונא דאחר נפילה דלא פליגי, והיינו? אי לא הפקיר, דכ"ע מחייבי, דכיון דהוי דידיה עליה לסלוקי. ועוד, לאחר נפילה באונס, דכ"ע פטרי. לפיכך פירשו, דהאי "אבל לאחר נפילה מאי", קאי אכי מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה. וא"ת, א"כ באמת תקשי, דהאי "בשעת נפילה מחלוקת" דקאמר ר"א הוי למעוטי דלאחר נפילה בחד מהני גווני? י"ל דלפיכך לא קאמר הכי, משום ד"בשעת נפילה מחלוקת" משמע דוקא בשעת נפילה, אבל לאחר נפילה בשום גוונא לא פליגי.

ד"ה אלא מאי. "ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק על רבי אלעזר". וזהו דחוק קצת דהא הלשון ר"א אמר, משמע נמי דקא פליג אאביי, ומ"מ מתרצינן הלשון דלא פליגי, וכן הכא אפשר לתרץ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אבל לפי שפירשנו אתי שפיר, דכיון דאמר בשעת נפילה, דמשמע דוקא בשעת נפילה, ממילא ממעט דבשום גונא לא פליגי בלאחר נפילה, וזה אינו, דהא לכל הפחות פליגי בלאחר נפילת נתקל.

בא"ד "ומתוך הלשון משמע שבא לחלוק וכו' ". ובירושלמי איתא בפירוש דפליגי, אלא דפלוגתייהו לא הוי כמסקנא דגמרתנו, דהתם ר' אלעזר קאמר דדוקא בשעת נפילה מחלוקת אבל לאחר נפילה כ"ע מחייבי. ור' יוחנן אמר בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה מחלוקת.