ביאור ראובן על בבא קמא רלד

גמ' "סבור לחיוביה מהא דתנן". נראה לי, שהם ידעו שיש דיינים המחייבים במסור, וכדאמר לקמן, "זיל לגבי דר"ש בן אליקים ור"א בן פדת", אלא שלא ידעו מאיזה טעם לחייב, ובראשונה סברו שמקור החיוב הוא מתניתין דדן את הדין, ודחי ר' אילעא, דהתם לא הוי גרמי. ולפשוט ממימרא דרב דפטור בגרמי נמי לא מצינו, דאע"פ שרב מפרש דוקא בנשא ונתן ביה דמשמע, דבדבורא בעלמא לא מחייב, מ"מ י"ל דשאני התם, דלא הוי ברי הזיקא, שהרי אם לא נשא ונתן ביד היה חוזר, אבל כאן הרי ממון של ישראל שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו, והוי ברי הזיקא.

רש"י ד"ה ואי לא. "דאמיה מבשרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא". פירוש, ארץ ישראל, שהיא אמו, מבזה אותו, ובבל, שהיא נכרית לו אלא שגידלה אותו, כמו אשת האב שמגדלת בני בעלה, מכבד אותה.

תוס' ד"ה דלכון. "ולשון דלהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים". לכאורה קשה, היאך משמע מן דלהון, דהוי דוקא מנהג שלהם ולא יסוד שלהם? ודוחק לאמר, שמשום שיסוד הוא גדול ממנהג, שהרי ביסוד אפשר לברך "אשר צונו", כדפירש בסוכה, לכן יסוד לא הוי משלהם אלא משל תורה, דהא מכל הנביאים יסדוה, והוי דלהון? אבל באמת אין כאן קושיא כלל לפי הגמרא דהתם, דמסקינן דר' יוחנן דאמר יסוד נביאים הוא, סבירא ליה באמת, דהיתה הלכה למשה מסיני, אלא ששכחוה, והנביאים חזרו ויסדוה, וא"כ עיקרה של ערבה לא היתה יסוד נביאים, ועל זה מקשה שפיר, "והא אמר ר' יוחנן דלכון אמרי", שהיא משל נביאים. והתוספות קצרו כאן במקום שהיה להם להאריך.