ביאור ראובן על בבא קמא קצט

תוס' ד"ה אחוי. "הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף". והא דאמר ליה חזי דעלך קסמיכנא, משום שחפץ להודיעו האחריות שהוא נוטל עליו, ושמא ידייק טפי. ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו, משום דאי לא אמרו ליה חזי דעלך קסמיכנא אינו יודע בודאי שיסמוך עליו, וסבר שעוד יראה לאחרים. משום שאין דרך לסמוך על איש אחד, ולפיכך לא הוי ברי הזיקא ולא הוי גרמי, כי אם גרמא בנזקין דפטור. ור' חייא דשילם אע"ג שלא אמרו לו חזי, היינו משום דעבד לפנים משורת הדין. והמקשה שהקשה מטעמא דלא צריך לגמר, ולא הקשה מטעמא דלא התרו ביה, משום דאז עוד לא ידע הך טעמא. ובאמת אפשר לאמר דבאומן כר' חייא אין צורך להתרות משום דבודאי סומכים עליו, אבל הלשון "לעולם" לא משמע כן.

ד"ה טימא. "חייב כדי שידקדק בדין יפה". ותירוץ זה דחוק מאד, דלרב ששת דמוקי לה שטעה בשיקול הדעת, מה יעשה? הרי לבו אנסו. ועוד, למ"ד מקנסא לא ילפינן, מאי איכא למימר? והתירוץ השני נמי דחוק, דא"כ נתת דבריך לשיעורין? ולי נראה דכאן אין כלל היזק שאינו ניכר, כיון שכל עיקר ההיזק הוי משום הוראה דהוי הודעה, ואימתי הוי היזקו שאינו ניכר בשעה שהיה אפשר שהיזק יהיה היזק אע"פ ששום איש לא ידע מזה, כמו במטמא ומדמע ומנסך, שהיין יהיה אסור אפילו אם שום איש לא ידע מזה.

ד"ה טיהר. "דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו". והכי קאמר: פעמים מה שעשה עשוי ופעמים ישלם מביתו. ואפילו לרב ששת דמוקי לה בטעה בשיקול הדעת דאינו חוזר, היינו דוקא בממונא או בטימא את הטהור, אבל בטיהר את הטמא ליכא לאוקמי בלא עירבו עם פירותיו, דמשום שטעה בשיקול הדעת לא נטהר את הטמא רק על פי דבריו. וא"ת א"כ מה שייך בטיהר את הטמא מה שעשה עשוי, הרי לא משום דבריו אנו מטהרים את הפירות אלא משום ביטול ברוב, והוא הרי לא ביטל בדבריו? י"ל דמ"מ שייך לאמר מה שעשה עשוי, כיון דבלא דבריו היה טמא אפילו אם היה מערב בעל הבית את הטמא עם פירות מרובים, שהרי קנסינן ליה אם עירב במזיד, ומשום הוראת הדיין לא הוי מזיד ומטהרינן. והיינו דמקשי בתר הכי, הלא לר"מ אפילו בשוגג קנסינן היכא דעשה בידים, כמו בנפלו ונתפצעו, דהיינו שפצען בידים, כדפירש רש"י בגיטין, וה"נ הרי עירב בידים.

בא"ד "והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר". כלומר, דלפני שהפסידו בידים היה לו להראות לחכם אחר, אבל בדינר לשולחני הרי לא הפסידו בידים, אלא שקיבל אותו ביפה ודרך בני אדם לפני שמקבלים איזו מטבע שמראים לשולחני אחד. ואם תאמר, היאך אפשר לאמר שהיה לו לשאול עדיין לחכם אחר, הרי ברייתא מפורשת היא "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר? י"ל כדפירשו התוספות בעבודה זרה ז. "דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי". ומ"מ החילוק הזה נראה דחוק קצת. לפיכך נראה לחלק, דבהראה דינר לשולחני הרי לא עשה המראה שום מעשה, ולפיכך כל ההיזק בא ע"י השולחני, אבל כשאסר ר' טרפון את הפרה הרי ההיזק בא אף ע"י מעשה בעל הבית, שהשליכה לכלבים, וכיון שכן, לא בא כל ההיזק על ידי הוראת החכם, ולא הוי כי אם גרמא.