ביאור ראובן על בבא קמא קפו

גמ' "משלם כשעת הגזלה". הנה הדברים שבעולם הזה אינם משונים בחמרם כי בחומר העפר, הבשר, המים והאויר הכל אחד והשינוי בהם אינו אלא בצורה, דהיינו שסדרו של החומר בזה אינו כסדרו של החומר בזה. ולפיכך עיקר הדבר הוא הצורה, כי החומר אי אפשר לברא ולשנות, מה שהיה יהיה ואינו שייך בו שום בעלות, כי הבעלות שייכת רק בדבר שנעשה אצל האדם, והיינו בצורה. וכיון שכן, כשאדם יצר צורה חדשה בדבר הרי הדבר שלו, כי הלא הדבר הוא הצורה. וכן הגזלן כששינה צורת הדבר, אלא שמ"מ חייב לשלם לבעלים הדבר שגזל ממנו.

"ודמי רחל העומדת ליגזז". ולא רק כשהגזלן עשה את השנוי בידים אלא אפילו נעשה אצלו ממילא קנאו, שהרי נעשה ברשותו. אבל שומר, כיון שהוא שומר לבעלים, הוי כמו שנשתנה הדבר ברשות הבעלים, ועוד שכן התנו ביניהם.

"ונתעברה אצלו וילדה". ולא רק שנעשה גוף שני אלא אפילו שבח ההריון באותו הגוף הוי שלו, ואיידי דקתני ברישא ילדה, תני נמי בסיפא. וכן אמרינן לקמן, "שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי.

"שינוי דרבנן דהדרא". מהא דקאמר שינוי דרבנן, משמע דהכי פירושו: מן התורה לא הוי שינוי אלא שרבנן עשאוהו שינוי, ומאי טעמא עשאוהו רבנן שינוי? וי"ל משום תקנת השבים, כמו שמצינו במריש הגזול שקנאו בבירה, והיינו דכששינה הגזלן שינוי החוזר לברייתו, הרי יש כאן שתי צורות, הצורה החדשה, שהיא לגזלן, והצורה הישנה, שהיא עודנה בכח, שאם לקח עצים משופים ועשה מהם שלחן, הרי יש כאן העצים זה על גבי זה, והשלחן, וכיון שכן, הנגזל היה יכול לדרוש את העצים בעצמם, שישנם בעין, אבל אם נחייב את הגזלן להשיב את העצים בעין, הרי יפסיד שלחנו, שבלה עליו כח וזמן, וזה ימנע אותו מלהשיב, ועוד שהרי נפסיד ונשחית כלי לחנם, לפיכך תקנו חכמים שישיב לו הגזלן רק דמי עצים. וכן אמר ר' יוחנן לקמן, דמתניתין מפני תקנת השבים.

"תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני". כלומר, אבל שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי אפילו מדרבנן. ומ"מ השינוי בעצמו דהיינו הצורה החדשה הוי של הגזלן, ולפיכך כתב הר"מ מסרקסתא, שהנגזל צריך לשלם לגזלן, כיורד שלא ברשות, דהיינו, אם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח, ואם הגזלן אומר מסמרי אני נוטל גם כן הדין עמו, אע"פ שבזה משחית את השלחן.

"דהיינו שיפן". והא דקתני במתניתין ועשאן כלים, ולא קתני ושיפן סתמא, פירש בים של שלמה, דבזה בא "לאשמועינן, דשיפוי חשוב כהאי גונא הוא דקנה [או עשה מהן נסרים או קורה שמשתנה שמו בכך] אבל עצים ושיפן לבד, שאין משתנה שמו בכך, לא קני. ובהאי גונא פסק רב פפא לקמן. וכן דעת התוספות והרא"ש".

"אמר אביי לא קשיא הא רבי שמעון הא רבנן". ואע"ג דאביי מוקי הברייתא רק כר' שמעון, מ"מ מתרץ מתניתין בשינוי החוזר לברייתו, כי היכי דלא תפלוג על הברייתא בעצים ושיפן, דאע"ג דר' שמעון היא, מ"מ בעצים ושיפן הרי לא חזינן דרבנן פליגי עליה, וא"כ מסתמא הוי ככ"ע.

"רבא אמר הא והא רבי שמעון ולא קשיא הא דנפציה נפוצי הא דסרקיה סירוקי". והא דלא תירץ רבא הא והא רבנן, והא דנפציה והא דסרקיה, אבל ר' שמעון סבר אפילו נפציה הוי שינוי? משום דבדרבנן קתני, "טוואו וארגו אין מצטרף", דמשמע דוקא טוואו, אבל כל לבנו מצטרף. אבל לר' שמעון לבנו קתני, ואיכא לאוקמי בליבון על ידי סריקה. ור' חייא בר אבין דאמר בכבריה מודו רבנן דהוי שינוי, סבר, דהא דאמרו, טוואו וארגו, ולא קתני לבנו על ידי כבריה, משום דעל ידי סם לא קמיירי, ואפשר שבמקומם לא היה המנהג ללבן על ידי סם.

"ואוקימנא כדברי הכל". שהרי אפילו לרבא דאוקמא הא והא ר' שמעון, רוצה לאמר, שהברייתא שכתוב בה "צמר ולבנן וכו' משלם כשעת הגזלה לא אתיא כרבנן, דאית להו בברייתא אחריתא, "לבנו מצטרף", דהיינו שליבון אינו שינוי, אבל הך ברייתא דקתני "לא הספיק וכו' לבנו ולא צבעו חייב", דליבון לא הוי שינוי, פשיטא דאתיא כרבנן.

רש"י ד"ה פטור. "דלא מטא לידיה", דכהן.

תוס' ד"ה הגוזל עצים. תנא. "כדאביי לא מצי לשנויי", דכיון דלדידיה אין חילוק בחוזר לברייתו, א"כ לא הוי ליה למתני כלים אפילו בחוזר לברייתן, אלא הוי ליה לאשמועינן טפי "בשיפן". כן סברו התוספות בקושיא, ולבסוף מסקו, דמ"מ אשמועינן רבותא בשינוי החוזר לברייתו.

בא"ד "דרב אשי מוקי לה דוקא בשינוי שאין חוזר". כלומר, ורבה דמביא מתניתין דשינוי החוזר לברייתו הוי שינוי, ע"כ מוקי לה בשינוי החוזר.

ד"ה עצים. "דוקא שיפוי כי האי שנעשה בכך בוכני מועיל". דקשה להו, כיון דתנא דמתניתין איירי בשינוי שאינו חוזר, א"כ למה ליה למתני ועשאן כלים?

בא"ד "אבל שיפוי שאין משתנה שמו בכך לא מהני". ואע"ג דבשינוי השם לא קני בלא יאוש, כדאיתא בתוספות לעיל (סו:) היינו בשינוי השם בלא שינוי מעשה, אבל כשנשתנה השם על ידי מעשה הוי שינוי מעשה, ובלי שינוי השם לא הוי שינוי מעשה.

ד"ה הא דחווריה. "תרוייהו אליבא דכ"ע". דאם לא כן, הוי ליה למימר, הא והא ר' שמעון, או הא והא רבנן.

בא"ד "והא דלא נקט רבי חייא בר אבין הא דנפציה נפוצי". כלומר, דהא נפציה הוי טפי שינוי מחווריה, דנפציה הוי מעשה בגוף הצמר, אבל חווריה לא הוי אלא נקוי במים. ומשני, כיון דרצה לאמר כבריה דהוי שינוי, וקודם כבריה היו מחוורים, וקמ"ל דבחיוור לא קנה עוד ובכיבור קנה.

בא"ד "ולגיר' זו צ"ל דבחיוורי נמי פליגי". כלומר, כיון דמוקי לה רק כרבנן א"כ משמע דר' שמעון פליג על זה. ובכבריה פשיטא דלא פליג, דהשתא לרבנן הוי שינוי כ"ש לר' שמעון, אלא ודאי דפליג בחווריה, דלדידיה הוי שינוי. ולפירוש זה צ"ל דחווריה הוי שינוי טפי מנפציה, ושמא י"ל משום דנפיצה היו עושים לפני חיוורה, דהיינו, ניפוץ, סירוק, חוורה, וכיבור. ולפי המסקנא ניחא טפי, דפליגי אף בניפוץ.

ד"ה רבי שמעון. "כלומר, בשיטה אחת הן". כלומר, דכולם סבירא להו דבשינוי קטן לא קנה. ורבא דחה, דאפילו בזה אינם בשיטה אחת, דטעמא דר"ש בן יהודה משום דלא הוי שינוי כלל, וטעמא דב"ש משום דמאוס לגבה, וכו'. ובשיטה מקובצת כתב בשם הרא"ש: "בשיטה אחת הן, פירוש, דכל אחד מיקל בשינוי טפי מבר פלוגתיה, ולא ממש זה כמו זה". ולפי זה קשה דיחוי של רבא.