ביאור ראובן על בבא קמא קפה

גמ' "שיהו לך בני כסויי עינים". ולפי פירוש זה, הראה אבימלך על עוברה, שהרי היתה הרה כבר, ואמר לה, הנה הוא לך כסות עינים.

"שאין אדם מוהל על ראשי איברים". ואע"פ שדברים שבלב אינם דברים, שאני הכא, דדבריו אינם דברים כלל, דדרך האדם לשחק בכך. וזהו לשון הרשב"א "אע"פ שאמר לו על מנת לפטור, מתוך צערו או כעסו אומר כן ולא בגמר דעת".

"פצעני על מנת לפטור פטור". כלומר, אלמא, דאע"פ שמסתמא אין אדם מוחל, כיון שאמר לו על מנת לפטור הוי כאילו מחל בפירוש, ואפילו לא מחל לא מהני, דהוי כדברים שבלב.

"משום פגם משפחה". ופירש הראב"ד, לא כל הימנו שימחול". וקשה, הא מסקינן לעיל פו: דלא איכפת לן בזילותא דמשפחה, ולפיכך פטור בקטן דמיכלמו לו ולא מיכלם. ושמא י"ל דרב ששת לטעמיה, דאמר "ביישו ישן ומת חייב", ומביאו תוספות לעיל, ואע"ג דרבי בברייתא לא סבר כותיה, י"ל דברייתא לא שמיע ליה, ועוד פירש, "אי נמי, כיון דאיכא פגם משפחה לעולם אינו מוחל אע"פ שאומר לו על מנת להפטר". ולכאורה הוא דוחק, דלמה נאמר שעל פגמו הוא מוחל ועל פגם בני משפחתו אינו מוחל? אבל י"ל דה"ק כיון דאיכא פגם משפחה נוסף על פגמו, סברא דאינו מוחל.

"אפקדא רב יוסף גבי ההוא גברא". וכתב הרב ר' יונתן: "וצריך לפרש דרב יוסף הפקידו לאותו האיש שפשע בהן לחלקם לעניים שאם לא הפקיד לחלק אלא לשמרו הלא יכול רב יוסף, שהוא יד עניים דכ"ע, לתבעם לאותו האיש.

רש"י ד"ה רבא. "דעל צערו מוחל אדם". ואם תאמר, היכי מוחל על צערו, דהוי דבר שלא בא לעולם? ויש לאמר, דדוקא בדבר דצריך קנין אמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום דהקנין צריך לחול על הדבר הנקנה, וכיון שהדבר אינו בעולם אין על מה לחול הקנין, אבל במחילה אינו מקנה שום דבר, שהרי לא בעי קנין, אלא שהוא מוותר על זכויותיו, וזכות בצער הרי יש לו ויכול לוותר.

תוס' ד"ה אחד. "ולפי גירסא זו לא נפק משרה וכו' ". ולפי גירסא זו צריך לגרוס בדברי ר' יצחק, אוי לו לנצעק יותר מן שאינו נצעק.

ד"ה משום פגם משפחה. "ומשלם הכל אפילו צער". דהא חייב סתמא כתיב, ולא קתני חייב בבושת, משמע דחייב כמו בכל מזיק. וטעמא משום דסברא לאמר דאינו מוחל כלל, כיון דאיכא נמי פגם משפחה.

ד"ה ורבי יוחנן. "כיון שמתחילה א"ל קרע את כסותי ושבור את כדי". קשה לי, הא הלשון קרע את כסותי אינו פוטרו מלשלם, ובשביל שאמר ליה נמי שלא על מנת לפטור, ודומה שאמר ליה בניחותא, יפטר? וי"ל בדוחק דהיינו טעמא, דכשאמר ליה קרע כסותי, ואינו מדבר כלל על דבר ממון, א"כ אין כאן כלל לשון מחילת הממון, ולפיכך חייב, שהרי בזה שאמר ליה קרע כסותי לא הקנה ליה הכסות והוי מזיק כסות של חבירו, דחייב. אבל כשאמר ליה המזיק על מנת לפטור, הרי הוא דורש ממנו נמי שימחול לו הממון שיתחייב לו בעד ההיזק, ואם היה עונה ליה הניזק הן, או לאו של תמיה, אז ודאי הוי מחילה, אלא שכאן ענה ליה שהוא דומה לניחותא, ולא ודאי לניחותא, אז אמרינן כיון שאפשר שאמר ליה בתמיה, מסתמא אמר ליה כן, שאע"פ שהלשון של "לאו" בעצמו אינו מוכח דבתמיה קאמר, מ"מ מה שאמר ליה קודם קרע את כסותי מוכיח כן. ולולא לשון התוספות היה אפשר לאמר, דכיון דאפשר לבאר את הלאו בתמיה הוי כמו מיעוטא, ולפיכך פטור דבממון לא אזלינן בתר רובא.

בא"ד "וי"ס שכתוב בהן כיצד". כלומר, למאי דפירשו התוספות דר' יוחנן בא "לשנויי מתניתין, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא", אי אפשר למיגרס כיצד, דהרי פירושו מתפרש במתניתין, בממון הוי כהן ובראשי איברים הוי כלאו. אבל להראב"ד דמפרש, שר' יוחנן לא בא לפרושי מתניתן, שמפרש כרבא, אלא מילתא בעלמא אמר, דיש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו, ע"כ צריך לפרש כיצד. וכן לרש"י אפשר לגרוס כיצד, כיון דבמתניתין לא מתפרש הבל, דהא צריכים להוסיף שאומר בתמיה.

ד"ה ורמינהו. "לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים?" ואע"ג דרש"י פירש, דהיינו דמתרץ רב הונא, מ"מ לא ניחא להו להתוספות, דהיכי ס"ד למיקשי כלל. והראב"ד תירץ, "דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותה פרשה", ומשמע דוקא כשמסר לי לשמור חייב אם שלח ידו במלאכת רעהו.

בא"ד "וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע". ולי נראה דדייק מדאמר "ולא לחלק לעניים", דפטור אפילו במזיק בידים, משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעים וכן באחרינא.

בא"ד "ומשני מתני' בדאתא לידיה". כלומר, כיון שבא לידו קודם שאמר לו שום דבר הרי כבר נתחייב בשמירה ומה שאמר ליה אח"כ קרע, אינו מוחל לו בזה דמי הבגד עד שיאמר ליה בפירוש ע"מ לפטור אבל ברייתא כשאמר ליה קודם שבא לידו, ולא נתחייב עוד א"כ אינו משטה במה שאמר ליה קרע, אלא רצה למחול ליה מחילה גמורה. והא דמפרש א"כ "הא דאתא לידו", פירוש אחר, היינו לפי פירוש ר"י, דעתה אינו יכול שוב לפרש כמו שפירש דהא דייק ממתניתין דמה שאמר לו קרע הוי כמו שלא אמר ליה א"כ אפילו לא בא עוד עליו החיוב יתחייב אח"כ כשנוטלו. ולפיכך מחלק בין אמר ליה מעיקרא שמור דאז לא הוי כלום מה שאמר ליה אח"כ לקרוע, והיה מחייב אף על פשיעה.