ביאור ראובן על בבא קמא קסב

גמ' "ונפנין לאחורי הגדר וכו' לא נצרכה אלא ליטול הימנו צרור". כלומר, למה לו להזכיר לאחורי הגדר, לימא ונפנין לתוך שדה חבירו, אלא לפיכך הזכיר לאחורי הגדר לפי שדרך היה לפנות שם בכדי ליטול הימנו צרור.

"וכל מעשיו לשם שמים". כלומר, אע"פ שבאמת אסור לעשות כן, להראות שהוא גדול מרבותיו, מ"מ הוא אינו יודע שאסור, וכונתו היא לשם שמים.

רש"י ד"ה שרקיה. "טחיהו בטיט". משמע דרש"י פירש שהוציא מן הכותל ממש, דאי מן הקרקע, כמו שפירש המאירי בשם גדולי המפרשים, א"כ למה ליה לטוח בטיט. והא דהתירו ליה בשבת משום דהוי מקלקל, דהא אינו סותר על מנת לבנות, וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ד"ה אפילו בחוצה לארץ. "וכ"ש בבבל שמצויין שם שיירות ועוברים ושבים". דקשה ליה, מאי אפילו דקאמר, הא בימי יהושע לא היה בבל מיושב בישראל והוי אז כשאר ח"ל ולפיכך משני דאף אז היתה בבל ראויה לתקן תקנות כאלה, משום שבבל היתה מיושבת יותר משאר ארצות סביב ארץ ישראל, וכיון שכן, היה לו לעלות על דעת יהושע שאנשי ישראל יבואו שם דרך מסחרם, וצריך לתקן תקנות בשבילם. וצ"ל דהתקנה היתה שאם יקנו שם יהודים שדות לא יעכבו את עוברי הדרכים מלהסתלק למצר שדותיהם, דפשיטא דיהושע לא התנה עם עכו"ם בעלי השדות.