ביאור ראובן על בבא קמא קסא

תוס' ד"ה חוץ מגרופית. "ובערוך פירש מגרופים ענפים וכו' ". לפירוש הערוך קשה, הא לקמן פירשו ר' תנחום ור' ברייס משום זקן אחד, דבזית צריך להניח כביצה, הרי שמותר לקטם אף ענפי הזית אלא שצריך להניח כביצה סמוך לגזע, וצ"ע. וי"ל דהערוך בפירושו של גאון המובא בשיטה מקובצת, דהיינו, שענף שהוא עב כביצה אסור לקטם, אבל פחות מכביצה מותר לקטם. ולפי זה ר' תנחום ור' ברייס באו להגדיל תקנת יהושע, דיהושע תיקן אפילו בזית, אע"פ שמהברייתא משמע דיהושע לא תיקן כלל בזית היתר לקטם.

ד"ה אין מחייבין. "המקיים כלאים לוקה ולאו מלקות ממש". לפי פשוטו הכי פירושו: הא דאמר ר"ע מקיים בכלאים לוקה הוא לאו מלקות ממש, משום דמקיים הוי לאו שאין בו מעשה, דליכא למימר דקאי המקיים דהכא בתילתן, דהא הכא אין אפילו איסורא. אבל קשה דהא בע"ז פירש רש"י בהא דקאמר ר"ע "המקיים כלאים לוקה", היינו שעשה גדר סביב השדה, בכדי שיתקיים, וא"כ הרי עשה מעשה. ועיין בתוספות שם (סד.) שהסכימו בפירוש לפירוש רש"י מהאי טעמא. ושמא התוספות דהכא חולקים על התוספות דהתם וצ"ע, ועי"ל דהכי קאמר, דמקיים כגון הכא בתילתן, דהיינו שאין בו מעשה לא איצטריך ליה לר"ע למימר דלא הוי ביה מלקות, אלא דלא הוי בו איסורא.

בא"ד "אלא איסורא בעלמא הוא". כלומר, דאי הוי אמרינן דלר"ע לוקה ממש א"כ היה אפשר לאמר דאף לרבנן איכא איסורא במקיים, אלא שחולקין על ר"ע רק בזה שאינו לוקה במקיים משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואז היה אפשר לאוקמי הך דאין מחייבין לעקור אפילו כרבנן אבל כיון דאף לר"ע אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה, אם כן הא דחולקין רבנן על ר"ע חולקין בזה שאין להם אף איסור במקיים, ולפיכך לא איצטריך לרבנן.