ביאור ראובן על בבא קמא קטו

גמ' "היכי נפלי". כלומר, דודאי לא היה אפשר לה ליפול, דאי לאו הכי הרי הוי ליה לאסוקי אדעתא, ופשע במה שהוליכה במקום שיכולה להזיק על ידי נפילה, ואם אי אפשר לה ליפול, היכי נפלה?

"אפילו כל היום כולו". דכיון שלא ידע הבעל שהיא יצאה איך ידע לשמור אותה. ובירושלמי איתא דאם יצאה, לר"י חייב דמסתמא ידע בה.

רש"י ד"ה אבל נחבטה. "דאפילו בההיא הזיקא אנוסה הואי". נראה דרש"י מפרש טעמא דפטור במבריח ארי, משום דהניצול קבל את ההנאה בלי שום מעשה מצדו ולפיכך מפרש דגם בנחבטה לא עשתה הבהמה שום מעשה, דהרי נחבטה באונס, אבל לפי פשוטו הדמיון הוא משום דהוי רק הצלה, כלומר, הנאה שלילית ולא חיובית.

ד"ה אלא. "דכיון דחזייא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה". נראה דרש"י מפרש הטעם דפטור המזיק בנפילת בהמתו להגינה משום דהבהמה נאנסה באכילתה וא"כ הוי אונס מתחילה ועד סוף, גם בירידה וגם באכילה. אבל לפי התוספות והרא"ש הטעם הוא רק משום שנאנס בירידה, אע"פ שהבהמה לא היתה אנוסה באכילה, דעל מעשה הבהמה בלבד, בלי פשיעתו, אי אפשר לחייבו. והא דמחייב אותו רב כהנא מערוגה לערוגה משום דכל ערוגה הוי כשדה אחר ובשדה האחר הרי לא נפלה. ולר' יוחנן כל הערוגות הוו כשדה אחד.

ד"ה ותחזור לדעת. "שלא נעל בפניה כראוי". דאי אפשר לפרש הכא, לדעת ממש, דמאי איריא לדעת, אפילו לא ידע, אלא שלא שמרה כראוי נמי מחייב. ועל כרחך האי לדעת הוא שלא נעל בפניה כראוי. ורב פפא דמוסיף אפילו שלא לדעת היינו שאינו מועיל שמירה כראוי.

תוס' ד"ה אי נמי מבריח. "דה"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל". ובאמת אינו צריך לזה דכיון דאפילו איכא פסידא הוי מבריח ארי, כיון שעושה מדעתו, א"כ לא היה ליה לשומר חנם לתבוע שכרו מבעל הבית אפילו הפסיד במה שקידם ברועים ובמקלות בשכר.

בא"ד "אע"פ שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה". והא דלא הקשו ממבריח ארי גופא, אמאי לא עשו תקנה? משום דבמבריח ארי לית ליה פסידא.

בא"ד "אין זה הפסד שהרי נתחייב לו". כלומר, דהחכמים עשו תקנה רק במקום שיש הפסד, דהיינו שאיזה דבר יאבד מן העולם, או שיאבד איזה דבר שיש לו מצד הדין זכות ביה. אבל מה שהאחד חייב מן הדין לא רצו חכמים לתקן תקנות בכדי שיפטר.

בא"ד "דהיינו מעין אותו טעם". כלומר, דהירושלמי מפרש הטעם מפני מה המדיר מותר לפרוע חובותיו של מודר, ולא מקרי מהנה. והטעם הוא משום דלא הוי הנאה כספית ודאית. והטעם הזה דומה למה שפירש ר"י דמקרי מבריח ארי משום דהוי היזק ספק.

בא"ד "שלא תבא לידי קלקול". כלומר, במבריח ארי יש ביה תרתי: אינו מקבל שכר, ואינו מעשה קנין. ומה שמדמה הכא למבריח ארי הוי מצד ראשון, ומה שמדמה התם (בנתן צרור) הוי מצד שני.

בא"ד "לא דמי למבריח ארי ונוטל מה שההנהו". כלומר, דכאן הרי קבל איזה דבר, ולא הוי רק הצלה. ואע"פ דקרקע אינה נגזלת מ"מ הלא היה ליה לעכו"ם כח בה והכח הזה קבל עכשיו הנגזל. אבל לי נראה, דטעמא דפטרינן במבריח ארי הוא משום דדרך של אדם לעשות זה בלא שכר, דכל אחד מציל ממון אחרים משרפות או מפגעים אחרים הרגילים לבא. והיינו טעמא נמי דלא מיקרי קנין, משום דאין זה סימן בעלות, דהרי דרך של אדם לעשות זה אפילו בשל חבירו. וכן מפרש הירושלמי, דדרך לפרוע חוב חנם בעד אהובים, אבל הני אחריני שהביאו התוספות אין דרך לעשות בחנם, דפשיטא כשאדם הולך לעבודתו אינו חוזר בכדי להשיב אבידות אחרים. וכן אינו הולך להציל חמור אחרים בשעה שחמורו הוא בסכנה. וכן אינו שוכר רועים בכדי להציל צאן אחרים.

בא"ד "שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו". כלומר, דהמעמד של היהודים לא היה כמו המעמד של האכרים בעת ההיא, שהיו מוכרחים להשאר על האדמה שעבדו בה ושלא לעזוב אותה, אלא המעמד של היהודים היה כהמעמד של הפרשים בעת ההיא שהיו יכולים לגור בכל מקום שירצו, וכן היהודים התנו כן עם הקיסר, שיוכלו לגור בכל מקום שירצו, ולכן אין לו להשר המקומי הזכות לענוש את היהודים ולגזול את קרקעותיהם על שעזבו את העיר שגרו שם.

בא"ד "למה אין לו כל הפסדו". כלומר, דכיון דהחיוב הוא מחמת תקנה בודאי הפסד בכדי שלא ימנעו מלהציל ממון חבירו א"כ הוי להו לתקן שישתלמו כל ההפסד בכדי שיציל, ולכן תירצו: חדא, דהכא אין לנו לעשות תקנה, ועוד דהכא לא הוי ודאי הפסד.