ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה א:ד:ו

כתב יד א והשתא מפרש יצא זית ולימד על כל האילנות פאה. פי' דמכרם לחוד הוי ממעטינן כל האילנות דלא נרבי משדך:

יצא כרם ולימד על עצמו פאה. פי' דאי לא הוי כתיב אלא זית לחוד הוי ממעטינן כרם:

ומקשי כשם שיצא זית ולימד על כל האילנות פאה. פי' דבלא זית הוי ממעטינן כל האילנות מכרם והשתא דכתיב זית ילפינן כל האילנות פאה מזית:

כך יצא כרם כו'. פי' נלמד מכרם ג"כ לכל האילנות שיהו חייבין בפרט:

ומשני דבר שהוא שוה כשניהן מלמד. פי' מזית לחוד נמי לא הוה ילפינן כל האילנות שיהא חייבין בפאה אלא הא דחייבינן בפאה ילפינן משדך לכל האילנות ולא ילפינן מזית לחיוב בפאה אלא דבר השוה לשניהם פי' דהיינו שלא יהו חייבין בפאה אלא אם הוא שוה לשניהם דהיינו לכרם וזית דהיינו שיהא לקיטתן כאחד ומכניסו לקיום:

אבל דבר שאינו שוה לשניהם. פי' כמו פרט שהוא דבר חדש וליכא שום ריבוי כלל לא ילפינן במה מצינו מכרם לחוד:

כתב יד ב יצא זית ולימד על כל אלנות פאה. דאי לא הוי כתיב זית אלא כרם לחוד ה"א דכרם אתא למעוטי דלא נילף כל אלנות משדך לכן בעינן זית דלא למעט כל אלנות מפאה:

ויצא כרם ולימד על עצמו. דאי לא הוי כתיב אלא זית לחוד ה"א דזית בא למעוטי אותן שחייבין בפרט וממעטינן כרם לכן יצא כרם ולימד על עצמו שחייב בפאה:

כשם שיצא זית כו'. כדרך שאת אומר מזית מרבינן לכל אלנות פאה כמו כן תאמר מכרם מרבינן לכל אלנות שיהיו חייבים בפרט:

דבר שהוא שוה לשניהם מלמד. ומשני דמזית לא מרבינן פאה לכל אלנות אלא משדך הוא דמרבינן ומזית ילפינן דאין חיוב פאה אלא דבר שהוא מכניסו לקיום ולקיטתו כאחת והוא דבר השוה בשניהם היינו בכרם וזית:

ודבר שאין שוה בשניהם. כגון פרט דליכא לרבוי לכל האלנות ממקום אחר אלא במה מצינו מכרם לחוד לא ילפינן: