ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי ב:ב:ד

כתב יד א א"ר יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל כצ"ל. פי' הא דא"ר יהודה שאפילו הם רגילין לאכול אצל חבריהן אפ"ה נוהגין בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן היינו אפילו אם אוכלין אפי' אצל אותן החשודין להאכיל דאיכא למיחש שמא יאכיל אותם דבר איסור ואינן חוששין אפ"ה הם נאמנין על פירותיהם:

א"ר יוסי חברין כו'. פי' אבל אם אוכלין אצל החשודין להאכיל אפי' רבי יהודא מודה שאינו נאמן על פירותיו:

מתניתא פליגא כו' על עצמו אינו נאמן כו'. אלמא מדקרי ליה אינו נאמן איירי שאוכל אצל החשודין להאכיל דאי אינן חשודין להאכיל לא הוה קרי ליה על עצמו אינו נאמן מדלא חייש שמא יאכילו אותו דבר איסור כיון שאינן חשודין:

אלא בסוף. פי' אחר שקבל עליו להיות נאמן שלא אבד נאמנותו בכך:

אבל בתחלה. פי' בשעה שהוא מקבל אף ר"י מודה שצריך שיקבל עליו שלא יאכל אצל אותן החברין:

אין תימר חברין חשודין לאכול ולהאכיל כצ"ל. פי' שכשאוכל אצלן ודאי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן ואינו נאמן על עצמו אפ"ה הוא נאמן על אחרים:

מה בין בתחלה כו'. פי' א"כ אפי' בתחלה לא יהא צריך לקבל עליו כלום כיון שמה שאינו אוכל דבר מתוקן אינו מזיק לאחרים כלל דמ"מ הוא נאמן על אחרים אלא ודאי שאם אינו נאמן ע"ע אינו נאמן על אחרים והכא לא אבד נאמנותו מחמת שאותן החברים אינן חשודין להאכיל אבל מ"מ בתחלה צריך לקבל עליו שלא לאכול אצלן דחיישינן שמא יאכילו אותו דבר איסור כיון שהן חשודין לאכול:

ומשני דתני המקבל עליו כו'. פי' אפי' תימא חברין חשודין לאכול ולהאכיל ואינו מזיק לנאמנותו מה שאינו נאמן ע"ע אפ"ה יש חילוק בין בתחלה לבסוף דהוי כדבר אחד ותני המקבל עליו להיות נאמן כו':

כתב יד ב אמר ר' יונה חברין חשודין לאכול ולהאכיל. הבעלי בתים חבירין חשודים לאכול וגם להאכיל והמקבל מתארח אצלו ואינו חושש שמא יאכילוהו חבירין דמאי אעפ"כ נוהגין בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהם:

אמר ר' יוסי חשודין לאכול ולא להאכיל. אם שאוכלין אצל חבירין החשודין להאכיל ס"ל לר' יוסי דמודה ר' יודה שאינו נאמן אלא שאינן חשודין כ"א לאכול אבל לא להאכיל:

פליגא על ר' יוסי אמרו לו על עצמן אינן נאמנין. ע"כ דר' יונה מיירי כשאוכל אצל ע"ה החשודין להאכיל שפיר קאמרי רבנן על עצמו אינו נאמן דאינו חושש שמא יאכילנו האיסור:

לא אמר ר' יודה אלא בסוף שכבר קיבל להיות נאמן ולבסוף התארח אצל ע"ה קאמר ר' יודה דאעפ"כ נאמן:

אבל בתחלה. בשעה שמקבל עליו להיות נאמן מודה ר' יודה דמבעי ליה לקבל שלא יתארח אצל אותן חבירין:

אין תימר חבירין חשודין לאכול ולהאכיל. והאוכל אצלו אינו חושש שמא יאכילנו האיסור הרי דאינו נאמן על עצמו אעפ"כ קאמר ר' יהודא דנאמן א"כ מה בין בהחלה או בסוף דהא מה שאוכל אצל אחרים אינו מפסיד אמונתו למה לו לקבל בתחלה שלא יתארח אצל ע"ה. אלא ודאי מי שאינו נאמן על עצמו גם על אחרים אינו נאמן ור' יודה דקאמר נאמן ע"כ מיירי בחבירין שאינן חשודין להאכיל אבל בתחלה מ"מ צריך לקבל שלא לאכול אצלן מפני הספק שמא יאכילוהו דבר האסור כיון שהן חשודין לאכול:

המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. משני לעולם מיירי בחבירין חשודין לאכול ולהאכיל והמתארח אצלו אינו נאמן על עצמו אעפ"כ נאמן על אחרים מ"מ דוקא בסוף שנתארח אצל ע"ה אבל בתחלה מחייב לקבל שלא לאכול אצלן דאם לא יקבל הדבר הזה הוי חוץ מדבר אחד: