בית הלוי חלק ג שיב

אפוטרוקי ל"ל מן הטענה וסבר לה כר"ג ומביא המשנה דתבעו חיטים והרי במה דאיירי המשנה לא הי' צריך לומר שיחלוק די"ל דס"ל כרבה דפטור בזה מהסברא ואייתור לי' המיעוט לעדים ובודאי דלפי"ז נראה דלא גרסינן כלל הך וסבר לה כר"ג רק גרסינן מודה ממין הטענה ל"ל ופירושו דס"ל דטענו חיטים ושעורים חייב ועל טענו חיטים לחודא ס"ל דלא צריך קרא ופוטרו מסברא, והנה לא אכחד דשני הפירושים הלזו דחוקים קצת במה דאמר לר"ח חדא למודה ממין הטענה שהכוונה טענו חיטים ושעורים דוקא, וגם לומר דר"ח חולק על רבה בר נתן ג"כ דחוק קצת לחדש מחלוקת בזה מה דלא נזכר בגמרא להדיא מי שחולק על רבה

והנה עוד סברא אחת יש מקום לומר דגם תי' הראשון של התוס' מודה בעיקר הסברא לתי' השני דגם אם נאמר דפטור משעורין מ"מ יש לומר דמ"מ חייב שבועה על החיטים ובפרט כיון דעיקר חיובו של מודה במקצת הוא משום דעי"ז יכול להעיז ואפשר כיון דמודה לו קצת הגם דב"ד פוטרין אותו מליתן הודאתו מ"מ, שוב ליכא העזה כמו בכוה"כ וחייב שבועה, והא דפשיטא להו להתי' הראשון דע"כ ר"ג מחייב בשעורים מדמחייב שבועה על החיטים י"ל דלא כתבו כן רק לפי ההלכה דקיי"ל דהילך פטור הרי דאע"ג דהודה לו קצת מ"מ כיון דנותן לו תיכף ואין לב"ד לפסוק לו שום חיוב על הודאתו משו"ה פטור ומשו"ה ס"ל להתוס' דאין סברא לומר דיהי' פטור משעורים ויתחייב שבועה דהא לא עדיף מהילך דהרי גם בזה אין ב"ד פוסקין לו שום חיוב על הודאתו, ועיין בכתובות דף י"ח שהסבירו דלכך מודה במקצת חייב דכיון שחייב ליתן לו מה שהודה ועי"כ מגלגל שבועה והוא כעין גלגול משא"כ כופר הכל נסתלק הימנו לגמרי ומשו"ה הוכיחו דלר"ג ע"כ חייב בשעורים, והגם דלתי' השני של התוס' הא ע"כ מוכרח דזה לא דמי להילך דהרי לר"ג דפטור משעורים וחייב שבועה והרי בהילך לא מצינו שיחלוק ר"ג ואדרבה בב"מ דף ק' מוכח דמודה בהילך דפטור גבי טענו עבד גדול והוא מודה לו בקטן דישבע דמקשה הגמ' הא מה שהודה לו לא טענו ומשני ר"ג היא דלא בעי ממין הטענה ופריך שוב והא הילך הוא הרי דגם לר"ג הילך פטור ומוכרח דהודה בשעורים עדיף מהילך מ"מ על תי' הראשון הא בפשיטות י"ל דלא כתבו כן רק לפי האמת דהילך פטור אבל לר"ח דס"ל הילך חייב גם תי' הראשון מודה דיש לומר דאפילו היכא דפטור מלשלם הודאתו וכמו הודה בשעורים מ"מ יש מקום לומר דיתחייב שבועה וצריך קרא למעטו וא"כ הא יתפרש כפשטי' הא דאמרינן דר"ח מוקים לקרא למודה ממין הטענה כפשוטו דצריך מיעוט גם לתבעו חיטים לחודא, ולעולם מצי סבר ר"ח כרבה בר"נ וגם מצי סבר דתבעו חיטים ושעורים חייב דזה מקרי ממין הטענה ור' אפוטריקי לית לי' ממין הטענה דס"ל דגם בהודה בשעורים חייב או משום דס"ל כר"ח דהילך חייב או דלא ס"ל כרבה בר נתן, ועכ"פ אתי' הסוגי' כפשטה ברווחה וכהגהות הגר"א, ובזה יש לישב ג"כ הברייתא דר"ח קמייתא דאמר דהעדאת עדים מחייב שבועה ותנא תונא שנים אוחזין בטלית ומקשה כי היכי דאנן סהדי למר אנן סהדי למר ומשני כי איתמר ותנא תונא אאידך דר"ח דהילך חייב ולכאורה נראה דהקמייתא נשנית בשיבוש שהביא ותנא תונא לראי' על עדים ולפי"ז ניחא שפיר דהראי' משנים אוחזין הוא על הילך דחייב ורק דאין מקום לחייב בהעדאת עדים אם לא דנוקים המיעוט דכי הוא זה על תבעו חיטים והודה בשעורים דנאמר דר"ח סובר טענו חיטים ושעורים חייב וגם ס"ל לר"ח כרבה בר נתן ולא צריך הפסוק רק משום דהילך חייב וזהו שאמר ותנא תונא דהילך חייב ומשו"ה חייב בהעדאת עדים מק"ו

בשבועות דף מ' הביאו התוס' דהר"ח פסק בכתובות דטענו חיטים ושעורים והודה לו בשעורים פטור ובודאי דצע"ג דהרי ר"פ דהוא בתרא פסק להדי' כשמואל דחייב ולפי המבואר לעיל יש מקום לישב דס"ל להר"ח כתי' הא' של התוס' דלרבה בר נתן א"צ פסוק כלל למעט הודה בשעורים דמסברא פטור וכיון דאנן קיי"ל כר"ח דהעדאת עדים חייב א"כ בע"כ לא אתי' המיעוט רק למעט טענו חיטים ושעורים ור"פ דאמר דחייב בע"כ לא ס"ל כרבה בר נתן וכיון דלהלכה קיי"ל כרבה בר"נ משו"ה פוסק דלא כר"פ בזה: סימן מב

יבאר דעת הפוסקים בדין טלית יוצאה מאחד והשני אומר לו השכרת לו

בב"מ ד' ק' ע"א מביא הגמ' הא דתניא בד"א ששניהם אדוקים בה אבל היתה טלית יוצא מתחת ידו של אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה ומוקמינן לה כגון דאתי לקמן כדתפסי תרווייהו ואמרינן להו זילו פלוגו והדר אתו דתפיס לה חד מנייהו האי אמר אודויי אודה לי והאי אמר בדמי אגרתי נהלי' דאמרינן לי' עד השתא חשדת לי' בגזלן והשתא אוגרת לי' בלא סהדי, וכתבו התוס' הא דאינו נאמן במיגו דהי' אומר שחטפה ממנו משום דהוא מיגו במקום עדים, הרי דעתם דאם הי' אומר דחטפה הי' נאמן וכן כתב הרא"ש וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרשב"א, והנראה פשוט דיצא להם זה מהא דמשני דאיירי באומר אגרתי' לי' ואמאי לא מוקים דאיירי באומר חטפה ממני והרי כל הסוגי' מקודם איירי בחטפה ומוכח דחטפה נאמן ורק אגרתי' אינו נאמן אע"ג דיש לו מיגו משום הסברא דעד השתא חשדת לי' בגזלן, אמנם הרמב"ם כתב להדי' דגם חטפה אינו נאמן ולדידי' צ"ע אמאי לא משני הגמרא דאיירי באומר חטפה, והנה עוד נ"מ לדינא בזה היכא דאמר בדמי אגרתי' לי' ויש לו איזו מיגו דלהתוס' הא מוכח דגם מיגו לא מהני לי' אבל להרמב"ם הא ליכא כאן מיגו וא"כ י"ל דאם הי' באיזו אופן שהי' לו מיגו דנאמן לומר בדמי אגרתי' ולא חשבינן לי' מיגו במקום עדים

והנה מדחזינן דאמרה הגמרא הטעם דאינו נאמן משום הך סברא דעד השתא וכו' והשתא אגרת לי' בלא סהדי ומוכח דאי לאו הך סברא הי' נאמן וא"כ אם אומר אגרתי' בפני פלוני ופלוני והלכו למה"י מוכרח דנאמן וכן כתב להדי' הנמוק"י בשם הרשב"א והר"ן דבכה"ג נאמן, ולהרמב"ם הא מוכרח דבכה"ג הוא טענה טובה מצד עצמה דהרי הכא ליכא מיגו ואפ"ה הא מוכרח מהגמ' דנאמן, ואין לפקפק דא"כ יהי' נאמן לומר חטפה או אגרתי' בלא עדים במיגו דאגרתי' בפני פלוני וא"כ יהי' מוכרח דגם להרמב"ם אינו נאמן לומר אגרתי' בלא עדים גם באופן דאיכא מיגו ודלא כמש"כ, זה אינו דזה לא חשיב מיגו דירא דיבאו פלוני ופלוני ויכחישו אותו וכמו שכתב הרא"ש בפרק שבועת הדיינים באמר אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן לומר פרעתי בפני עצמו במיגו דפרעתי בפני פלוני דירא שמא יבאו ויכחישוהו [ולפי מה שיתבאר דלהרמב"ם גם באומר אגרתי' בפני פלוני אינו נאמן