בית הלוי חלק ג רנה

הוחזקו אע"ג דאין שיירות מצויות פסק לחומרא כמ"ד שלא עבר אדם והקשה עליו דמנ"ל לעשות בזה חילוק בין ריעותא דשיירות מצויות לריעותא דהוחזקו, וכן השיג עליו הראב"ד בהשגות. ובתחילה נעמוד על דעת הגאון למה לא חשש לדעת רבה בב"ח דמחמיר. דהנה בהא דאמר רשב"א כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם כתב רש"י וז"ל כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהיה עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר זה השליח עד שעת מציאת הגט עכ"ל. ולדברי רש"י הרי ע"כ חולק רשב"א על המשנה דקתני אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול דלדידי' הא ליכא שיעור בזה כלל כיון דמצריך שיהיו רואין שלא עבר אדם שם הרי לזמן מרובה הוא כמו לאלתר וכשר ואם לא עמד וראה הא גם לאלתר פסול, והגם דיש מקום לומר דגם לרשב"א איכא שיעור בזה דגם אם לא עמד וראה רק בא אח"כ רק שהי' לאלתר אחר שעבר מכאן השליח ולא היה שהות שיעבור אדם שם ולא יראנו עתה זה המוצאו וכדומה למשל שנאמר דשיעור שליטת עין למרחוק הוא כערך מיל ואם לא הי' בשהייתו כדי הילוך מיל ובאה וראה בכל סביבותיו שאין שם אדם א"כ הרי ע"כ לא עבר כאן שום אדם אחרי השליח צ"ל כשר גם לרשב"א וא"כ גם לרשב"א ניחא המשנה דתני אם לאלתר כשר דזהו השיעור דלאלתר אמנם הרי בדברי רש"י מבואר להדי' דלרשב"א אינו תלוי כלל בשיעור וההכרח לומר דלשון דאמר רשב"א כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר משמע לי' לרש"י דצריך דוקא כן אבל אם לא עמד וראה רק בא אח"כ אע"ג דלא שהה כדי שיעור הילוך מיל מ"מ חיישינן שמא עבר אדם שם בגמלא ופרחא ועיי' ביבמות דף קט"ז והלך כרגע יותר מכדי שליטת עין מכאן. ומוכרח דרשב"א חולק על המשנה. והנה לפרש"י מוכרח דהא דאמר רבה בב"ח הלכה שלא עבר אדם שם הא ע"כ גם כן פירושו שיעמוד ויראה דוקא וכרשב"א וס"ל לרבה בב"ח דאין הלכה כהמשנה מדפריך בגמרא על רבה בב"ח דלימא הלכה כרשב"א וא"כ הא ניחא פסקו של הגאון כיון דשמואל דאמר הלכה שלא שהה אדם אתי' גם כהמשנה דנתן שיעור לזה ודברי רבה בב"ח הוא דלא כהמשנה משום הכי פסק כשמואל ואע"ג דהוא לקולא

ולפי זה יבואר לנו היטב שיטת האלפס והרמב"ם, דגם הם מפרשים כפרש"י דלדברי רשב"א לא שייך בו לומר שיעורא דלאלתר כלל, והרי זה ודאי דעיקר הדבר קשה טובא לומר דרבה בב"ח יפסוק כיחיד ודלא כסתם המשנה ומזה יצא לי' להרמב"ם כל דבריו וכמו שיבואר דהנה האלפס כתב דיש לפסוק לחומרא שלא עבר אדם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף חיישינן, והקשה המאור דהאלפס הא פסק בב"מ כר' זירא דכל שהשיירות מצויות גם בלא הוחזקו לא יחזיר דחיישינן לאחר וכתב הרמב"ן במלחמות בשם הראב"ד דכיון דידעינן דאחר הליכת השליח כאן לא עברה שיירא מקרי אין שיירות מצויות ומשו"ה לא חיישינן רק בהוחזקו וא"כ רשב"א דמצריך שלא עבר ולא סגי לי' במה שלא שהה שם שיירא ובע"כ איירי בהוחזקו שני יוסף בן שמעון דכיון דאין ש"מ אם לא הוחזקו הא לא חיישינן כלל ובע"כ איירי בהוחזקו ומשו"ה מצריך שלא עבר ורבה בר בר חנא פסק כוותי' אבל המשנה הא מוקים לה ר' זירא בשיירות מצויות ולא הוחזקו נקטה המשנה שיעורא דלאלתר ופסק הרמב"ם כהמשנה ונקט שיעור הפחות מכולם דהיינו שלא שהה אדם שם ודברי הרמב"ם הוא מוכרח מהגמרא שלא יהי' דברי רבה בב"ח נגד המשנה, ובזה מיושב ג"כ מה דהקשה בחידושי הרשב"א על האלפס שכתב אבל אם עבר שם אדם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן ומדמצריך הוחזקו בע"כ ס"ל דכיון דלא הי' שהות שתשרה שם שיירא מקרי אין שיירות מצויות וס"ל דכמו דא"ר זירא דבמקום ששיירות מצויות חיישינן אע"ג דלא הוחזקו כמו כן חיישינן בהוחזקו לחודא אע"ג דאין ש"מ והקשה הרשב"א דא"כ ר"ז דמשני רומי' דמשנה וברייתא אהדדי כאן במקום שש"מ כאן במקום שאין שיירות מצויות אמאי לא אמר ג"כ כאן בשהוחזקו כאן בשלא הוחזקו, ולפי"ז דר"ז ס"ל להלכה כרשב"א וא"כ לא מצי לאוקמי המשנה בשהוחזקו דא"כ הא לא שייך בו לומר לאלתר כשר דבעינן דוקא שיהי' עומד ורואה שלא עבר אדם שם ובע"כ איירי בלא הוחזקו, ודבר הרמב"ם וחילוקו הוא מוכרח מהגמרא, והראב"ד והרשב' שהקשו על הרמב"ם דמנ"ל לחלק בין ריעותא דש"מ לריעותא דהוחזקו לכאורה בע"כ דאינם מפרשים כפרש"י וס"ל דגם לדברי רשב"א שייך לומר בו לאלתר כשר דתלוי בשיעורא דאם בא ומצא הגט קודם שהי' שהות שיעבור אדם שם ויהלך יותר מכדי שליטת העין שלו זהו לאלתר דהא מוכרח בבירור שלא עבר אדם שם ולא חיישינן הכא לשמא הלך בגמלא ופרחא וניחא המשנה גם לרשב"א וא"צ לחלק כנ"ל

אמנם מה דדחוק לי דיוק לשון האלפס שכתב דאזלינן לחומרא שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל דכיון דפסק כמ"ד שלא עבר אדם שם דבעינן דידעינן בודאי שלא עבר שם אבל בלא ידעינן אם עבר שם חיישינן ולמה כתב אבל אם עבר אדם שם וה"ל למינקט אבל אם לא עמד שם וראה חיישינן שמא עבר, וגם לשון הרמב"ם דחוק כן שכתב הוחזק אדם א' ששמו כשם הכתוב בגט חוששים שמא גט זה של אותו האיש האחר הואיל ועבר אדם שם דמשמע דידוע דעבר שם וה"ל למינקט הואיל ואינו ידוע שלא עבר אדם שם, ובדוחק צ"ל דכוונתו הואיל ועבר פי' הואיל ואפשר שעבר שם אדם וצ"ע, והנה כל הדברים האלו הוא לפי מה שהבין הרשב"א בדעת הרמב"ם דמחלק דבשיירות מצויות ולא הוחזקו הלכה כמ"ד שלא שהה ובהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות פסק כע"ד שלא עבר שם

אמנם המ"מ כתב בדעת הרמב"ם דסוף דבריו קאי על תחילת דבריו וברישא כ' דבשיירות מצויות לחוד דלרבה לא חיישינן לי' כלל וא"צ לאלפס הגם דפסקינן כר"ז דצריך לאלתר מ"מ פסק כמ"ד דכל שלא שהה אדם שם מקרי ג"כ לאלתר דאין לתפוס שני החומרות כר' זירא וכרבה בב"ח ובסוף כ' דאם הוחזקו פי' דאיכא שיירות מצויות וגם הוחזקו דגם רבה מודה דחיישינן וצריך שיהי' לאלתר בזה פסק לחומרא כרבה בב"ח דלא מקרי לאלתר רק כל שלא עבר אדם שם, וכן הבין הר"ן בדעתו, וגם לפי"ז אינו מדוקדק הלשון שכתב הואיל ועבר אדם שם דמשמע דוקא בידוע שעבר וה"ל למינקט הואיל ואינו יודע שלא עבר וצ"ע: סימן טז

קצת הערה בענין קידושין דספק קרוב לו

אה"ע סי' למ"ד, או שהי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה ה"ז ספק מקודשת, וכתב הב"ש דהיינו כת אומר קרוב לו וכת אומר קרוב לה אבל אם הי' ספק להעדים אם' קרוב לו או לה אין חשש קידושין דהוא כמקדש בלא עדים, ודברים הללו הם לקוחים מתשובת מיימוני ה' אישות סי' א' יעו"ש שהביא, ראי' לזה מהא דיבמות דף למ"ד מוקמינן בכת א' א' אומר קרוב וא' אומר קרוב לה ולא מוקים כששני העדים מסופקים, וראיתו זאת הוא מדברי רש"י שכתב שם כן, אמנם הרשב"א בחידושיו שם כ' וז"ל ומתניתין בכת אחת ומספקא להו אם קרוב לו כו' וכלשון הזה ממש