בית הלוי חלק א ז

הקדמה

אמר המחבר. ראיתי להמחברים אחזו דרכם בקודש טרם הכנסם פנימה תוך ארבע אמות של הלכה לפתוח להם שער אשר צדיקים יבאו בו' ביראת חטא הקודמת לחכמתם המתקיימת' וכמה"כ ראשית חכמה יראת ה' ומהם דרכו בעקב ענוה להקטין מעשיהם לבל יתגאו בדבריהם הנפלאים ע"ד רב כי הוי חזי כו' ואנכי לא באתי לידי שני המידות הללו אם להוכיח בשער רבים ידעתי כי לא בי הוא להורות דרך לעם ה' אלה ואם לבל אתגאה בחיבורי זה הן מחברתי בעצמי תעיד עלי כי מעשיה מוכיחין עליה חריבה ודלה מנחת עני אחת היא שראיתי חובה בעצמי להודיע לרבים יען כן נצטוינו מפי חז"ל במס' שביעית על הא דתנן כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני וקאמר ע"ז בירושלמי הדא אמר בר נש דתני חדא מכלת ואיהו אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך לומר להו חדא מכלת אנא חכים הביאו הר"ש שם וכן אנכי מודיע יען המעיינים בחיבורי זה יטעו בי הרבה בבקיאות וחריפות ויודע אני מך ערכי כי קטונתי מהכיל לחבר חיבורים ולהפיצם בישראל ורק קמרי דאבוה דאבא אהני' לי וזכות אבותי הקדושים המשמשים לפניו ית"ש במרום עמדה לי לבא עד כה וזכיתי להסתופף בצלו של הבית הגדול שמגדלים בו תורה אשר ירה אבן פנתה אביר הרועים מרן זקני הגאון וצדיק יסו"ע מוהר"ח זצ"ל מוואלזין זיע"א אשר מאז כן עתה לא זזו מכותלי מדרשו חברים ויש מהם ראוים להוראה מקשיבים להגדיל תורה ולהאדירה ואנכי לקחתי לי למנה גם בימי נעורי להתחבר בפלפול חברים ולמצות מדותיהם והיא שעמדה לי לחבר חיבורי זה ומקוה אנכי בעזרתו יתברך אשר המעיינים בו ימצאו כף נחת כי לא חברתיו להגדולים יחיו כי הם אינם צריכין לדידי רק למרי ינוקי ללמדם קשות בישיבה ולפלפל בסברא ישרה כאשר הורוני רבותי נ"ע וזאת הסיבה אשר לא כתבתי סיום ההלכה היוצא מדברי בסוף כל סי' כי יראתי פן אכשל ואשמתי בשגגת תלמוד העולה זדון כי הורגלתי לחדד התלמידים ומי יודע אם אין חידודה קודם לליבונה של הלכה ורק בהמפתחות רשמתי קצת סיום הדברים להלכה ולא למעשה והנה בכמה מקומות הבאתי דברי הגמרא ולא שמרתי להעתיק הלשון רק הכוונה כי לפעמים היה קשה לי לעיין בפנים ולהעתיק ולדעתי זה הטעם דנמצא בגמרא איזה פסוקים בשינוי הלשון ממה שהוא כתוב כמו ונתן הכסף וקם לו משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ וכשהיו דורשים הפסוק היו אומרים אותו מן הכתב ולפעמים כשלא היה מצוי להם הספר במקום ההוא היה אומרים הפסוק בשינוי קצת רק שיבואר בו כוונת הדרשה ואפתח בכבוד אכסניא של תורה

מסכת שבת דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' ריבוא של מה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ויש להבין אומרו בשעה שהקדימו ולא אמר בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ומוכח דרק ע"י ההקדמה זכו להני שני כתרים ויש להבין היאך תלוי בההקדמה והנראה לי ויובן ג"כ למה אמרו ישראל נעשה ונשמע ולא נשמע ונעשה דהנה איתא בזוה"ק נעשה בעובדין טבין ונשמע בפתגמין דאורייתא הרי דנעשה הוי קבלה על קיום המצות ונשמע הוי קבלת לימוד התוה"ק והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים א' כדי לידע היאך ומה לעשות ואם לא ילמוד היאך יקיים ולא ע"ה חסיד וגם הנשים שאינם מחויבות בלימוד התורה מ"מ מחויבות ללמוד במצות הנוהגות בהן וכמו דאיתא בב"י סי' מ"ז בשם הרוקח דמש"ה מברכות בה"ת אמנם באנשים יש עוד מעלה א' על הנשים דנשים בלימודם אינם מקיימות שום מ"ע רק הוי מבוא לקיום המצות ונמצא דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהוא קיום המצות ולא הוי תכלית בעצמו אבל באנשים הוי הלימוד גם מ"ע מעצמו וכמו הנחת תפילין וכדומה ונמצא הוי ב' בחי' מבוא להמצות וגם תכלית בפני עצמו וזהו דאיתא במנחות דף צ"ט שאל ב"ד ב"א של ר"י את ר"י כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמת אריסטו א"ל צא ובדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה דהחיוב דהוי משום קיום המצות הא כבר יצא בו כיון שיודע כל התורה כולה היאך לעשות דדבר הנעשה לאיזה תכלית אין לו להמשך יותר מכפי הצורך לאותו התכלית המבוקש ורק מ"מ חייב מצד עצם המצוה של הלימוד תורה והנה אם היו אומרים ישראל נשמע ונעשה לא הי' במשמעות קבלתם רק עול מצות אלא שמוכרחין ללמוד קודם כדי שידעו היאך לעשות והי' נשמע נמשך ומבוא לנעשה ונעשה הוי התכלית והי' רק קבלה א' ומש"ה אמרו נעשה ומובן מאליו שמוכרחין ללמוד מקודם ואח"כ אמרו נשמע ונמצא דהוי נשמע תכלית מצד עצמו ג"כ דגם שלא יצטרכו ללמוד משום עשי' ג"כ ילמדו מצד עצמה ונמצא ע"י ההקדמה נעשה ב' קבלות של ב' תכליתים עול מצות ועול תורה וזהו שאמרו בשעה שהקדימו והוי ב' קבלות עול מצות ועול תורה ירדו ס"ר מה"ש וקשרו לכל א' מישראל ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע דע"י ההקדמה זכו לב' כתרים ובזה נבין מה דאיתא בשבת שם א"ר שמואל בר נחמני אר"י מה דכתיב לבבתני אחותי כלה לבבתני בא' מעיניך בתחילה בא' מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך ומאמר זה נעלם לנו פירושו הפשוט ולדברינו יובן דקאי על מאמר נעשה ונשמע דאיתא בסוגי' שם דהנה במס' כתובות דף קי"א אר"א ע"ה אינם חיים א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דתימא הכי כו' א"ל מקרא אני דורש כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו כיון דחזי' דקמצטער א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה כו' אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטי' לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו דבוק בשכינה והנראה להסביר דבתחילה אמר לי' דע"ה לא יחיו לע"ל כיון שאין לו אור תורה אע"ג דמקיים שארי מצות מ"מ הא קיי"ל תשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין דדבר שנשתמש בו קדושה נתקדש לעולם וגם אח"כ שנפסק אותו התשמיש מ"מ נשאר הדבר בקדושתו ותשמישי מצוה מיד שנגמרה המצוה פסקה הקדושה מהחפץ ומש"ה הת"ח גופו הוי תשמיש קדושה שעוסק בו בתורה וכמש"כ בספר נפש החיים ומש"ה נשאר הגוף בקדושתו ואותו הקדושה שבגוף מחי' אותו לע"ל וכמאה"כ כי טל אורות טלך דהאור דהיינו התורה שנקרא אור כדכתיב ותורה אור הוי טלך היינו טל של תחיה אבל ע"ה אע"ג דקיים מצות הוי גופו רק תשמיש מצוה ולא נשאר בגופו שום רושם קדושה שיחיה עי"ז וזהו שאמר אינם חיים. דודאי מקבלים שכר טוב על המצות בעולם הנשמות אבל עצם הגוף לא יחיה לע"ל ואי דהא גם הם מחזיקים להת"ח הוי ס"ד דלא מהני וכמבואר במס' מגילה דף כ"ז אמר רבא מריש ה"א האי כורסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזאי דמנחי ס"ת עליה אמינא תשמיש הוא הרי דתשמיש דתשמיש גם בקדושה לא חל עליו שום קדושה וא"כ הא הת"ח הוי תשמיש קדושה והמחזיקו הוי תשמיש