בית הלוי חלק א סה

תשחוט בשבת והתחיל לשחוט תוך כדי דיבור של ההתראה אפי' שחט בסכין רעה כל היום הרי נהרג ע"י אותו התראה שהי' בתחילת השחיטה ולא אמרינן דהוי התראת ספק שמא יעזוב מלאכתו ולא יגמור השחיטה ויהי' רק מקלקל והטעם דאנן סהדי שיגמור כיון שהתחיל מסתמא יגמור בודאי והוי חזקה גמורה עד שהורגין אותו על ידי זה [והא דאינו נסקל אם ראו העדים רק התחלת השחיטה ולא ראו שגמר אע"ג דאנן סהדי שיגמור נראה הטעם דעל הגמר הא הוי רק עדות ידיעה בלא ראי' דלא מהני בדיני נפשות] ועדיפא מזה כתבו התוס' בחולין דף ל"ט דשוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ג דנהרג וכתבו דאין לתמוה היאך נהרג דלמא מימלך ולא עבד דהכא ודאי לא מימלך כיון דעשה מעשה השחיטה ע"מ לזרוק וא"כ כ"ש הכא בשחיטה עצמה דמיד שהתחיל בה לחבול בפרהסי' הוי בירור גמור שיגמור והוי שוב בירור דהוא מומר לכה"ת והרי נתיישבו דברי היש דוחין שכתב הר"ן דנמצא דגמר השחיטה הויא בפסול וא"כ להמכשירין ולפי מה שהסביר הר"ן דבריהם דהוי מקלקל בהתחלה הא מוכרח ע"כ דס"ל דלא הוי בירור רק משום עצמיות העבירה של איסור שבת עשתה התור' אותו כע"ג ולדידהו הא ודאי מוכרח דגם ביוה"כ הוי כן וגם להסוברים דגם שחיטה ראשונה בשבת אסורה משום דבהתחלה נעשה מומר הא ג"כ מוכח דס"ל דגם ביוה"כ הוי מומר דהרי בחולין דף י"ד דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה וקאמר שם רב דאסורה באכילה ליומא ופרש"י משום דנקט דומיא דיוה"כ דאסור ליומא והרי אכתי קשה דהא לא הוי דומיא דיוה"כ דביוה"כ הא גם בשוחט במזיד בפרהסיא ג"כ מותרת למוצאי יוה"כ ובשבת הא במזיד בפרהסיא אסורה ומוכרח דס"ל דגם ביוה"כ הוי מומר ואסור ועוד נראה ראיה מהא דב"ק דף ע"א דפריך על הא דתנן גגב וטבח ביוה"כ חייב הא אינו לוקה ומשלם ומשני הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם ופריך אי ר"מ אפי' טבח בשבת נמי וכ"ת לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם ל"ל והתניא גנב וטבח בשבת כו' משלם ד' וה' דר"מ וחכמים פוטרין ומשני דברייתא איירי בטובח על ידי אחר ולעולם מת ומשלם ל"ל ומאי פריך והרי להסוברים דגם שחיטה ראשונה אסורה איירי הברייתא ע"כ בשחט בצינעא דבפרהסיא ובמזיד הא הוי שחיטת מומר דלכ"ע פטור דהוי כנחירה ונימא דהמשנה איירי בשוחט בפרהסיא ומש"ה פטור גם לר"מ ולעולם אית לי' גם מת ומשלם [והאחרונים בפלפולם הקשו כעין קושי' זו ודוחק לומר דהם ס"ל כפרש"י בעירובין דף ס"ט שהביא הכו"פ בסי' י"א דסבר דלר"מ מומר לחלל שבת לא הוי מומר לכה"ת וכיון דהך משנה אתיא ע"כ כר"מ דלרבנן הא אינו לוקה ומשלם מש"ה לא משני כן ועוד דהא הוי מצי לאוקמא המשנה בטובח ע"י אחר ולעולם הוי כרבנן ובשבת פטור משום דהוי שחיטת מומר אבל כיון דנתבאר דלדידהו מוכרח גם ביוה"כ הוי מומר ניחא דא"א לתרץ כן דא"כ אמאי חייב ביוה"כ ובזה י"ל דהרמב"ם לשיטתו שכ' בפירוש המשניות דבמזיד שחיטתו אסורה ומש"ה כ' דכותב גט ביוה"כ הוי הגט בטל הביאו הב"י באה"ע סי' קכ"ג ואין מקום לומר דביוה"כ לא הוי מומר רק אם נאמר כמש"כ התוס' דגם בשבת צריך להיות מוחזק בזה דוקא והרי לדינא קיי"ל כוותי' דהר"ן כמבואר ביו"ד סי' ב' בש"ך ס"ק י"ז דקיי"ל דבפעם א' נעשה מומר ומ"מ שחיטה הראשונה כשרה ומוכרח דבהתחלה לא הוי מומר וע"כ דהוי מחמת עצמיות חומר שבת ומש"ה גם יוה"כ הוי כן דהמחלל בפרהסי' הוי מומר לכל התורה ומש"ה כתב הרמ"א כן באה"ע

סימן יט

יחקור בדין ביעור חמץ אם יכול לשורפו או דוקא שארי ביעורים ולשורפו אסור

בשו"ע אורח חיים סי' תמ"ה סעי' א' כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים עי' במג"א ס"ק א' שהביא שני הגירסאות גירסא דידן דגרסינן וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח ומוכח דגם שרפה מותר לחכמים וזהו גירסתו של הרמב"ם וגירסת האלפס וחכ"א מפרר וזורה לרוח ומשמע דוקא מפרר דכיון דהוי מהנקברין והא תנן בסוף תמורה דהנקברין לא ישרפו ועי' עוד במג"א במה שדחק ליתן טעם לגירסת הרמב"ם דלמה יהיה מותר לשורפו כיון דהוי מהנקברין ואמרתי להאריך קצת בזה

[ב] הנה בשבת דף כ"ה אמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת וכתב שם רש"י הטעם משום דתרומה דמיא לקודש ועוד משום תקלה והתוס' בד"ה כך הקשו לפרש"י דהוי משום תקלה א"כ הא הוי לאו דוקא שריפה והוא הדין דמותר גם שארי ביעורין וכן פרש"י להדיא בפרק אלו עוברין ולא נהירא דבסוף תמורה קחשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני שם הנשרפין לא יקברו לכך נראה דדוקא שריפה דדמיא לקודש ומדרבנן א"נ מדאוריית' דהא איקרי קודש ע"כ ולכאורה היה נראה לישב קושית התוס' בפשיטות דהרי רש"י בסוף תמורה פירש הטעם להא דתנן הנשרפין לא יקברו משום דלמא משכח להו אינש ואכל להו הרי דס"ל דמה דאסרה המשנה לקבור הנשרפין לא משום דצריך שרפה דוקא רק משום תקלה וא"כ הא י"ל כפרש"י דעיקר הא דצריך לשרוף תרומה טמאה הוי רק משום תקלה ואפ"ה אסור לקוברה דאיכא עדיין חשש תקלה והא דהביאו התוס' בשם רש"י בפסחים שכתב דלאו דוקא שריפה וגם שארי ביעורים מותר בתרומה עי' בפסחים דף מ"ו במשנה דמבואר שם ברש"י דגם להאכיל לכלבו מותר וזה ניחא דשוב ליכא תקלה אבל לקוברו שפיר אסור. ובאמת דלולי זה דברי רש"י דסוף תמורה תמוהין מאד וכמו שראיתי בשו"ת הגאון ר' עקיבא אייגר זללה"ה בסי' קפ"ח שהביא דברי רש"י הללו ונשאר בצע"ג דלמה כתב רש"י הטעם דלא יקברו משום חשש תקלה והרי בכל הנשרפין איכא קראי דבעינן בהו דוקא שרפה ושארי ביעורים אסור בהו ואפי' הני דליכא בהו חשש תקלה וכגון מפרר וזורה לרוח יעו"ש ובאמת ניחא דרש"י אזל בזה לשיטתו דכתב בשבת דעיקר הא דצריך לבער תרומה טמאה הוי רק משום תקלה וס"ל דלהאכיל לכלבו מותר וא"כ שם הא חשיב במשנה גם תרומה וקתני לא יקברו ומוכרח דאיסור קבורה הוי משום תקלה וס"ל לרש"י דהמשנה לא איירי כלל בדין שארי ביעורים וכגון להאכיל לכלבו ולא איירי המשנה רק בדין קבורה וקתני דכל הנשרפין שוים בזה דלא יקברו דגם בהני דלא בעינן בהו שרפה מדאורייתא מ"מ קבורה אסור משום תקלה אבל שארי ביעורים אינו דומה בכל הנשרפין דהני דהוי מה"ת בשרפה הוי שרפה דוקא וכל הביעורים אסור ובתרומה טמאה מותר גם שארי ביעורים ובזה לא איירי המשנה כלל ומיושב שיטת רש"י

[ג] והנראה לישב דברי התוס' דשפיר הוכיחו דמהא דתנן לא יקברו מוכרח ע"כ דהא דמצוה לשרוף תרומה טמאה אין הטעם משום תקלה דס"ל להתוס' דכל ביעורים שבעולם לבד משרפה נכללו בלשון קבורה בלשון המשנה ועל כולם תני דלא יקברו ואפי' בהני ביעורים דליכא בהו חשש תקלה. ויצא להם זה דבמשנה שם קחשיב בהדי הנשרפין גם חמץ בפסח ואמרינן על זה בגמרא חמץ בפסח ישרף סתם לן תנא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ לפי הגירסא דגרסינן וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח הרי קשה מאי קאמר דסתם לן תנא כר' יהודה והא גם לחכמים מותר לשרוף ומוכרח לומר דמדייק לה מסיפא דקחשיב שם חמץ בהדי הנשרפין ותני עלה בסיפא דהנשרפין לא יקברו והוי ע"כ כר"י דביעור חמץ אינו אלא בשרפה דלרבנן הא מותר גם לפרר ואם נאמר כמו שכתבנו לפרש"י דהמשנה לא איירי רק בדין קבורה ומשום תקלה ובשארי ביעורים דליכא בהו תקלה לא איירי המשנה כלל ובתרומה טמאה דקחשיב שם בהדי הנשרפין מותר גם שארי ביעורים אי ליכא בהו חשש תקלה א"כ הא מצי המשנה לסבור גם כרבנן דהא לא מצינו שהתירו רבנן גבי חמץ רק לפררו ולזרות לרוח או להטיל לים דליכא למיחש בהו משום תקלה אבל לקוברו אפשר דגם רבנן מודים דאסור בחמץ או משום חשש תקלה דלמא משכח ליה אינש ואכיל ליה או משום דהחמץ שוהה בקרקע עד שנרקב וכל זמן שהוא בעין