בית הלוי חלק א לו

הוי מצוה מן המובחר אמנם הרמ"א ביו"ד סי' ע"ר כתב אבל אם לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בה וזהו דלא כדעתו של רש"י ודעת הרמב"ם נראה דהוי ג"כ כהרמ"א שכתב מ"ע כו' לכתוב בעצמו כו' ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו ולא כתב כלל דעיקר המצוה דאורייתא יוצא גם בקנה ס"ת ומוכרח דס"ל דבקני' אינו יוצא דס"ל דעיקר המצוה הוי שיהי' לו ס"ת שכתב בעצמו או שיכתבנו אחר עבורו דהוי שלוחו ודומה כאלו כתבה בעצמו וטעמו של הרמב"ם בזה הנראה דבסנהדרין דף כ"א אמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכותבו משלו שנאמר ועתה כתבו לכם ואם נאמר דעיקר המצוה מדאורייתא לא הוי בכתבו בעצמו רק עיקר המצוה שיהי' לו ס"ת וגם בקונה ס"ת יוצא א"כ גם בירושה צריך להיות יוצא בה דמה לי בין ירושה לקני' ותו דהרי מהך קרא דממעט רבה ירושה מדכתיב כתבו לכם ובירושה לא כתבו הוא הרי כמו כן נוכל למעט מזה גם קני' דג"כ לא כתבו הוא ואטו כתבו לכם ולא ירושה כתיבא בקרא דהרי גם קנה לא הוי בכלל כתבו לכם ועוד קשה דאם נחלק בין ירושה לקני' ונאמר דבירושה אינו יוצא ובקני' יוצא דא"כ הא בסנהדרין שם פריך אביי לרבה דקאמר דאינו יוצא בירושה מהא דתנן גבי מלך וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא ומשני לא נצרכה אלא לשתי תורות דתני' וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שתי תורות ואם נאמר דרבה לא קאי רק על ירושה מאי הקשה ליה מהא דלא יתנאה בשל אחרים נימא דקני' איכא בינייהו דמלך אינו יוצא גם בקנה וכדתני' שלא יתנאה בשל אחרים והוי גם קני' בכלל אבל הדיוט יוצא גם בקני' אלא מוכרח דאין לחלק בין ירושה לקני' כלל ומדאמר רבה דא"י בירושה ה"ה גם בקני' ומש"ה הקשה לי' אביי שפיר וגם דעיקר הדבר דחוק לומר דהיורש אינו יוצא בו וכשימכרנו לאחר יהי' הלוקח יוצא בו ונמצא כח הלוקח עדיף מכח מי שמכרו לו ולומר דהקונה מיורש אינו יוצא ורק הקונה ממי שכתב בעצמו אז הוא דיוצא בו זה ודאי לא ניתן להאמר דלגבי הלוקח הא אין מקום לחלק בין קנאו ממי שכתבו בעצמו לקנאו מיורש ובודאי מוכרח דלרבה גם בקני' אינו יוצא ואין לומר דגם רש"י מודה דאין חילוק בין ירושה לקני' רק ס"ל דגם הא דאמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכותבו משלו הוי ג"כ רק למצוה מן המובחר וקרא דכתבו לכם דמביא רבה הוי רק אסמכתא בעלמא אבל מה"ת יוצא גם בירושה זה אינו דא"כ הדר קשה מאי הקשה לי' אביי מלך אין הדיוט לא נימא דמלך אינו יוצא כלל בשל אחרים דהא גבי מלך נפק לי' מקרא דכתיב וכתב לו דבעינן שיהי' הכתיבה לשמו וכמו דדרשינן גבי גט וכתב לה לשמה כמו כן דרשינן וכתב לו לשמו והדיוט יוצא עכ"פ עיקר החיוב דאורייתא א"ו מוכרח דלרבה גם הדיוט אינו יוצא כלל בירושה וכמו כן בקניה אינו יוצא כלל וכמו שנתבאר והנראה בדעת רש"י דס"ל דלהלכה לא קיי"ל כרבה בזה רק כאביי שהקש' לו שם מלך אין הדיוט לא וס"ל דהדיוט יוצא גם בירושה עיקר החיוב דהרי בסנהדרין שם מוכח דהוי פלוגתא דתנאי בזה דיש דדרש שם וכתב לו את משנה התורה כתב העשוי להשתנות יעו"ש ולדידי' לא היה למלך שני ס"ת רק א' ולדידי' מוכרח כאביי דרק במלך בעינן כתיבה לשמו אבל הדיוט יוצא גם בירושה וכמו שמבואר שם במהרש"א ע"ש וס"ל לרש"י דהלכה כן וכן דעת האלפס שבהל' ס"ת לא הביא כלל למימרא דרבה דאע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכותבו משלו וס"ל דאין ההלכה כן ומש"ה פרש"י דעיקר המצוה יוצא גם בקני' אבל לרבה מוכרח דגם בקני' לא יצא ומש"ה הרמב"ם שהביא להלכה לדברי רבה דבירושה אינו יוצא מש"ה ס"ל דגם בקני' אינו יוצא בו ומתוך מה שנתבאר דאין לחלק כלל בין ירושה לקני' נתחדש לנו דבר א' דהשאגת אריה בסי' ל"ד הביא דברי הרמב"ם שכתב מצוה על כל איש ואיש מישראל לכתוב לו ס"ת שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה זו לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות ונסתפק השאגת אריה אם עיקר הקפידה הוי השירה ורק משום דאי אפשר לכותבה לחודה מוכרח לכתוב כל התורה עבורה או דכיון דא"א לכתוב השירה בע"כ כוונת הפסוק הוי על כל התורה והכריע כלשון הזה דהחיוב הוי על כולה ומש"ה אם הניחו לו אבותיו כתובה מקצתה והוא השלימה וכתב גם השירה אינו יוצא ולדברינו אינו דכיון דקני' לא עדיף מירושה ובקני' הא אמרינן להדי' במס' מנחות דף ל"ו דהגיה בה אות אחת הוי כאלו כתבה ומבואר ברמב"ם ובשו"ע דיוצא בו א"כ ה"ה בירושה יוצא בהגיה אות א'

[ג] וכיון שנתברר לנו דלהרמב"ם דפוסק כרבה דבירושה אינו יוצא בע"כ מוכרח דגם בקני' אינו יוצא וא"כ ס"ל דעיקר המצוה אינו מקיים במה שיש לו ס"ת רק בעינן שיהי' לו ס"ת שכתבה בעצמו או שכתבה אחר עבורו דהוי שלוחו א"כ הרי ודאי דברי הרמב"ם מוכרחים במה דפוטר נשים ממ"ע זו דהרי אין מקום כלל לחייבם דהרי בגיטין דף מ"ה תניא דס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אשה פסולים וכיון דהיא פסולה לכותבו היאך נאמר דיש עליה מצוה זו והרי גם אם תאמר לאחר שיכתוב עבורה לא תקיים בזה המ"ע דהאחר הא אינו נעשה שלוחה דהא ליכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחא מצי עביד וא"כ הא לא יהי' כמו שכתבה היא בעצמה רק הוי כמו שקנאה ס"ת ובקונה הא אינו מקיים המצוה כלל להרמב"ם ובודאי מוכרחין דברי הרמב"ם דמצוה זו אינו בנשים ולא דמי כלל למזוזה דנשים חייבות בה ואע"ג שפסולה לכותבה דשם לא הוי הכתיבה המצוה רק המצוה שיהי' לו מזוזה בביתו וגם בקונה מזוזה סגי ומש"ה חייבות במזוזה דיכולות לקנות אבל בס"ת דהכתיבה בעצמה הוי המצוה הא מוכרח דפטורות ועיין במס' ע"ג דף כ"ז דאמרינן מנין למילה בעו"ג שהיא פסולה דרו בר פפא משמי' דרב אמר דכתיב ואתה את בריתי תשמור ור"י אמר המול ימול ומסיק דאיכא בינייהו אשה דלרב אשה פסולה למול ולר"י כשרה וכתבו התוס' דלרב הא דמצרכינן בקידושין דף כ"ט קרא דאותו ולא אותה דאשה אינה מצווה למול את בנה היינו לבקש מוהל ולכאורה הוי סתירה לדברינו דלדברינו הא כיון דאם תמול בעצמה פסולה הא פשיטא דאין עליה חיוב זה דהרי גם אם תבקש למוהל שימהלנו לא תקיים היא המצוה דאין האחר נעשה שלוחה כלל זה אינו קושי' כלל דהא גם בלא דברינו תיקשה לנו דברי התוס' הללו לפי מה שכתב הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דגבי מילה לא שייך שליחות כלל ובע"כ מוכרח לומר דה"פ דס"ד דיש עליה מצוה שלא יהי' לה בן ערל וגם אם אחר ימול אותו מ"מ הרי לא יהיה לה בן ערל ושפיר הוי ס"ד דמחויבת לבקש אחר מוהל וקמ"ל הך קרא דאין עליה חיוב כלל אבל בס"ת מוכרח שפיר דנשים פטורות וכמש"כ אמנם לדעת רש"י דבקני' יוצא שפיר י"ל דגם נשים חייבות במצוה זו רק עכ"פ זה נתבאר לנו דאם יש להאשה ס"ת בירושה בודאי יוצאה בו ממ"נ דהא אם נפסוק דבירושה אינו יוצא בו הא מוכרח בע"כ לומר דנשים פטורות ממצוה זו

[ד] ולכאורה עדיין יש לדקדק בזה ולומר דאפי' דנפסוק כרבה דבירושה ובקני' אינו יוצא מ"מ י"ל דנשים חייבות בו דהנה בהא דאמר רבה דאפילו הניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכותבה משלו שנאמר ועתה כתבו לכם הרי יש לפרשו בשני אופנים או דנפרש דמכתבו דרש לי' רבה דבעינן דוקא שיכתבו בעצמו או שלוחו ולפי"ז מוכרח שפיר דנשים פטורות אמנם הרי יש לפרש דמלכם דרש לה רבה דבעינן שיהי' נכתב לשם מי שיוצא בו וכמו דדרשינן גבי גט וכתב לה לשמה וכן דרשינן גבי מלך דכתיב וכתב לו את משנה התורה לו לשמו כמו כן דרש רבה הך כתבו לכם לשמכם ומש"ה אינו יוצא בירושה וקני' דהא לא נכתב לשמו של זה האדם ולעולם אין המצוה שיכתבנה בעצמו רק עיקר המצוה שיהיה לו ס"ת הכתובה לשמו וגם כשכותב לו אחר לשמו אפילו אינו בתורת שליחות מהני וא"כ הא י"ל אע"ג דאשה פסולה לכתוב מ"מ יש עליה חיוב מצוה זו וצריכה לשכור למי שיכתוב עבורה ס"ת דאע"ג דלא נעשה שלוחה לא איכפת לן כלל כיון דלא בעינן שיכתוב בעצמו אמנם יעויין ברמב"ן במלחמות פרק ראשון דסוכה שכתב דהא דבעינן בס"ת שתהיה נכתב לשמה לשם קדושת ס"ת דוקא נפקא לן מקרא דכתבו לכם כלומר לשם חובתכם וכמו דדרשינן בסוכה דף ט' גדילים תעשה לך לשם חובך והא דאמר רבה בסנהדרין מצוה לכותבו משלו מכתבו נפקא יעו"ש וא"כ דברי הרמב"ם והחינוך מוכרחין: