בית הלוי חלק א לג

אליבא דר"א בר"ש ושוב מצאתי בחידושי פנים מאירות על זבחים שפי' כן בכוונת רש"י והוכרח רש"י לפרש כן משום דאם נפרש כדמשמע פשטות לישנא דהגמר' דכל האבעי' הוי רק לר"א בר"ש אבל לרבי דס"ל לינה פסלה פשיטא לי' דגם יציאה פסלה א"כ מאי פשט לי' רב זביד מהא דתני' כהן שיצא כו' והוצרך ר"פ לדחוקי כגון שיצא להסך רגליו ואמאי לא משני לי' בפשיטות הא מני רבי היא דס"ל לינה פסלה ומש"ה פסלה ג"כ יציאה וכי קמבעי לן אליבא דר"א בר"ש גם יש לדקדק עוד דלקמן שם בסמוך איתא אבעי' להו טומאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי מסח דעתא או דלמא כיון דהדר חזי דק לי' ולא אסח דעתי' והרי הך אבעי' דטומאה לא הוי רק אם נאמר דיציאה לא פסלה אבל אם נאמר דיציאה פסלה הרי ליכא למבעי כלל בטומאה דכיון שנטמא הא מוכרח לצאת חוץ לעזרה ואם כן אם נאמר דהאבעי ראשונה ביציאה לא הוי' רק לר"א בר"ש דס"ל לינה לא פסלה אבל לרבי דפסלה לינה פשיטא לי' דיציאה פסלה א"כ יהי' מוכרח דגם הך אבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי ג"כ רק אליבא דר"א בר"ש ובודאי דלר"א בר"ש הא ליכא למבעי כלל ופשיטא דאיהו ס"ל דטומאה מועיל לקידוש דהרי ביומא דף ל"ב נפקא לי' לרבי דכהן גדול צריך לקדש ביה"כ בין עבודה לעבודה מקרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש ור"א בר"ש קאמר שם ק"ו ומה במקום שלא טעון טבילה פי' בכל יום בשחרית טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש ולדידי' הא ודאי דבנטמא בעי לקדש מהך ק"ו גופה דכיון דטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש דאם נאמר דבכל השנה גם כשנטמא א"צ לקדש א"כ היאך יליף לכה"ג ביוה"כ מק"ו והרי נוכל לומר נטמא יוכיח דטעון טבילה ואפ"ה אינו טעון קידוש ואע"ג דכתבנו לעיל באות ט' דהך איבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי רק לענין חלול עבודה דלענין דנבעי לכתחילה לקדש הא פשיטא דצריך ובפרט לר"א בר"ש דכיון שפשט בגדיו לטבול הא הוי מחוסר לבישה מ"מ הרי גם לענין דלהוי מחלל עבודה נוכל ללמוד ג"כ מהך ק"ו גופה דמה טהור בשחרית דאינו צריך טבילה ואפ"ה בעי קידוש ומחלל עבודה אם לא קידש זה שנטמא דטעון טבילה אינו דין שיהי' צריך קידוש ואם לא קידש מחלל עבודה דליכא למימר כה"ג ביוה"כ בין עבודה לעבודה דצריך טבילה וקידוש ואפ"ה אם לא קידש אינו מחלל עבודה וכדאיתא ביומא דף כ"ט דזה אינו דהא י"ל מה לכה"ג ביוה"כ שכן גם אם לא טבל בין עבודה לעבודה אינו מחלל תאמר בטמא שלא טבל הא מחלל עבודה מש"ה צריך להיות גם הקידוש מעכב בדיעבד בק"ו מקידוש של שחרית ובע"כ מוכרח דהך איבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי רק אליבא דרבי דלא ס"ל ביומא הך ק"ו והרי רבי ס"ל לינה פוסלת וא"כ פוסלת בו יציאה וא"כ הא בודאי פסלי בו טומאה דמוכרח ליצא ובדוחק צ"ל דהאיבעי' דטומאה הוי אליבא דר"א בר"ש בהך דלינה לא פסלה ולא נסבור כר"א בר"ש בהך ק"ו דקאמר ביומא והוא דוחק וע"כ פרש"י דהוי שני אבעיות ובתחילה נסתפק גם לרבי אי פסלה יציאה והדר קאמר דגם את"ל דלינה לא פסלה מ"מ עדיין יש להסתפק ביציאה כיון דפריש דלמא הוי הסה"ד ומש"ה שפיר פשט לי' רב זביד מהא דכהן שיצא דיציאה פסלה ואיפשיטא לכל הפחות אבעי' ראשונה דלרבי מיהא פסלה יציאה וכן האיבעי' שני' דטומאה מהו שתועיל הויא הכל אליבא דרבי כן נראה נכון בדעת רש"י וא"כ הא לשיטתו של רש"י שפיר נוכל לומר כמו שרצינו לומר לעיל דהני ב' לישני דברכות פליגא בפלוגתא דרב חסדא ורב אחא בר"י ביומא ולישנא דקאמר שמא יפיח ס"ל כר"ח דרבי לא ס"ל כלל סברא דמחוסר לבישה ומוקים להך משנה והברייתא דכל המטיל מים רק כרבי ואין הוכחה דסתמא דגמר' דזבחים ס"ל דלא כוותי' אבל לפי' התוס' בזבחים דפירשו דהאבעי' דיציאה מהו שתועיל הוי רק אי חשיבא הסה"ד וא"כ הוי' הך איבעי' דיציאה רק אליבא דר"א בר"ש לחודא ומוכרח מהך סוגי' דזבחים דס"ל דהך ברייתא דהמטיל מים מצי אתי' גם כר"א בר"ש דס"ל סברא דמחוסר לבישה ומוכרח דהך סתמא דגמר' ס"ל כלישנא דשמא יפנה בהם

[יג] וגם דאפי' לשיטת רש"י דזבחים מ"מ עיקר הדבר קשה לאומרו דהך לישנא בתרא יסבור כר"ח ומוקים המשנה כרבי דהרי ר"ח ור' אחא לא פליגא אלא אליבא דרבי ובודאי קשה טובא לומר דהך משנה דיומא דכל המטיל מים הוי כרבי דהא לר"ח אליבא דרבי כל הקידושין שהי' בין העבודו' הי' קודם הלבישה ובסיפא דהך משנה דכל המטיל מים תנן בדף ל"א הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו וכן בכל המשניות דסדר יומא תנן להדי' דקידוש שני הי' אחר הלבישה והטעם לזה כתב רש"י בדף ל"א משום דבעינן שלא יהי' מחוסר לבישה ולר"ח אליבא דרבי הא לא איכפת כלל במחוסר לבישה ולדידי' בע"כ הוי כל המשניות דסדר יומא דלא כרבי רק כר"א בר"ש דס"ל הך סברא דמחוסר לבישה וא"כ ודאי קשה על הך לישנא בתרא מהך משנה דכל המטיל מים ומוכרח לכאורה לומר דגם להך לישנא מ"מ גם חשש דשמא יפיח בהן לא גזרו רק בקבוע ולא בעראי דבעראי מזהר זהיר שלא להפיח וקשה להרמב"ם וש"ג דאסרי גם בעראי [ובאותו ענין קשה לי הא דבזבחים דף כ' דאיבעי לי' ביציאה אי פסלה ורצה לפשוט מהא דתני' כהן שיצא אם לשעה טעון קידוש ודחי ר"פ שיצא להטיל מים ואמאי לא פשט לי' מהך ברייתא דמביא בירושלמי דכלאים שהבאנו לעיל אות ד' דתני בה כהן שיצא לדבר עם חבירו אם לשעה טעון קידוש והרי תני בה להדי' לדבר ואי אפשר לדחות שיצא להטיל מים וצע"ג]

[יד] ולכאורה הי' נראה לישב עיקר הקושי' ולומר דלעולם איירי המשנה דכל המטיל מים כשפשט בגדיו והא דהוצרכה להטלת מים הוא משום דבזה קמחלל עבודה גם בדיעבד אם לא קידש וכמש"כ הרמב"ם בפרק ה' מה' ביאת מקדש אבל הך דמחוסר לבישה הא אינו מעכב בדיעבד וכמו שנתבאר למעלה אכן הרי זה תלוי במחלוקת גדולה דביומא דף כ"ט פריך על הא דהמטיל מים טעון קידוש בשלמא רגלים משום נצוצות אלא ידים אמאי אמר ר' אבא זאת אומרת מצוה לשפשף וכתבו שם התוס' ישנים דמזה מדקדק ר"ת דאם הטיל מים ולא שיפשף אינו צריך ליטול ידיו פי' לתפילה ולסעודה וכן כתב הג"א בפ"ב דברכות וכן סתם הרמ"א באו"ח סי' ק"ט וכתבו שם התוס' דהר"ר אלחנן הי' רוצה לדחות זה דהרי כל המטיל מים קתני דטעון קידוש ומשמע אפי' בלא שיפשף דלא פלוג רבנן גבי קידוש וה"ה גבי נטילה ודחו התוס' דנהי דלגבי קידוש לא פלוג רבנן מ"מ לתפלה לא מצינו שהצריכו בכל ענין עכ"ד התוס' הרי דס"ל דהמשנה דנקטה סתמא איירי בכל ענין ואיירי אפי' בלא שיפשף והטעם משום דלא פלוג רבנן רק הר' אלחנן ור"ת פליגי בזה דר"א ס"ל דכמו דמצינו דלא פלוג לענין קידוש לעבודה ה"ה דלא פלוג לענין נטילה לתפלה ור"ת ס"ל דרק לגבי קידוש מצינו דלא פלוג ולא מצינו כן לענין תפלה ואין ללומדו מקידוש דלגבי עבודה החמירו יותר ועכ"פ תרווייהו ס"ל דבלא שיפשף הוי רק מדרבנן וא"כ הא לא מצינן לומר דהא דתני כל המטיל מים טעון קידוש הוי לענין חלול עבודה דהרי כיון דנקט סתמא איירי גם בלא שפשף ובלא שפשף הא לא הוי רק גזרה דרבנן ומוכרח בע"כ לומר דהמשנה לא איירי רק לענין לכתחילה דצריך לקדש כל המטיל מים גם בלא שיפשף משום דלא פלוג וא"כ קשה קושייתינו דהא לכתחילה בלא"ה צריך לקדש משום דפשט בגדיו ומוכרח דאיירי בבגדים דמותר להשתין בבגדים אמנם יעויין ברמב"ם שכתב בפרק ה' מה' ביאת מקדש סתמא דהמטיל מים ולא קידש מחלל עבודה ולא חילק כלל ומוכרח דס"ל דגם בלא שיפשף מחלל עבודה והנראה בטעמו דס"ל דמדנקטה המשנה סתמא כל המטיל מים טעון קידוש מוכרח בודאי דאיירי גם בלא שיפשף דהרי כל המטיל מים נקט ובגמ' אמרינן על זה הטעם משום דמצוה לשפשף ולא נראה לו לפרש דמשום לא פלוג קאמר ועל כן מפרש לה הרמ"בם דה"ק דכיון דמצוה לשפשף משו"ה מיד כשיוצא להטיל בו מים מסיח דעתו משמירת ידיו והוי הסה"ד דהי' סבור שיצטרך לשפשף ומש"ה גם אם נזדמן שלא נצרך לשפשף מ"מ צריך קידוש מה"ת דהוי הסה"ד ומש"ה מחלל עבודה ולהרמב"ם לשיטתו הא שפיר נוכל לומר דהמשנה נקטה המטיל מים משום חילול עבודה ואזל בזה לשיטתו ואין