בית הלוי חלק א קסו

פ' ד"ה לכולה גופה זהו כונת שני דיבורי רש"י שהביא הרש"ל אבל לדינא דידן אין ראיה מכאן דלא מיקרי חולי אלא מי שחלה כל גופו משא"כ ליקוי דחד אבר מכה הוא דמקרי אבל לא חלי רק מסברא באמת נראה דאין חילוק ביניהם כיון דהוא בי"ש וכן עיקר לדינא

נחזור לדברי הרמב"ם שכ' או המסה אותן או כרתן אם כוונתו הוא שהשחין המסה וכרתן כבר כ' שמבואר בירושלמי דע"י שחין גרידא לד"ה מקרי בי"ש ואם כוונתו שמחמת השחין כרת אותן האדם כמ"ש היש"ש בפשיטות צריך ביאור מאי דפסק לקולא בפלוגתא דתנאי בירושלמי דהא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר (ע"א דף ו' ע"א) והואיל ופטטי' דאורייתא טבין אמינא מילתא חדתא דלפי מה שתפסו הרבה פוסקים דפלוגתא דרבוותא אקרי ספק איכא למימר דהא דאזלי' בשל תורה אחר המחמיר היינו משום דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ י"ל דגבי פ"ד לא שייך הך כללא יש לדון ולומר ספיקא דידי' כשר דהא בסוגיין איתקש לממזר וגבי ממזר אמרי' ספק יבא (קידושין ריש ד' ע"ג) ואיכא למימר דלכולה איתקש ואין רצוני להאריך בהרצאת דברים שיש לי בזה*

**(ומכ"ש לשיטת הראב"ד והריטב"א דפ"ד נכלל בתוך חמשה קהלי אין אנו צריכים אפילו להקישא דממזר דאפי' בלא הקישא הוי דינא כממזר דספיקא דידיה

שרי'

)** [ג] ועתה באתי להשיב על סדר מכתב מעכ"ת מ"ש דבנ"ד אפשר לדמותו לע"י חולי לא כן עמדי. דכיון דהתחלת הכאב היה שנפל לארץ הוי דך שנידוך בקרקע ואף שבתחלה לא הרגיש רק כאב בעלמא כן דרך כל הנימוקים שאינו נימוק בבת אחת רק מעט מעט וברוך חכם הרזים ית"ש

ולכאורה יש מקום לומר דדין זה תלוי בפלוגתא דתנאי דירושלמי שהבאתי לעיל סוף אות א' שעלתה חטטין ומתחכך בה כו' דלמאן דשרי התם סבר דאזלי' בתר מעיקרא שהשחין גרם החיכוך ומאן דאסר התם סבר בתר סופא דמילתא אזלינן ואי נימא דפלוגתייהו דהני תנאי תליא בהדין טעמא א"כ בנידון דידן מאן דשרי אסר מאן דאסר שרי אבל לא ברירא לי מילתא דבהדין טעמא פליגי דברווחא איכא למימר דמאן דאסר התם היינו משום דלא שרינן אלא דוקא בכולו ע"י שמים מתחלה ועד סוף אבל אם נתערב בו בידי אדם אסור בין בתחלה בין בסוף ותו דאף אם דנימא דתלי' בפלוגתא דתנאי הא בשל תורה הלך אחר המחמיר ואף שהראיתי פנים לעיל אות ב' דבפ"ד לא שייך הך כללא לא כתבתי אלא להעיר לב המעיין ועדיין הרבה יש להרצות בזה

ואשר חשש בזה מעכ"ת להחמיר אף שכבר היה נרקב קודם שנחתך משום דבחתיכה הוסיפו דבר חדש דפ"ד יש לו רפואה וכ"ש א"ל רפואה כמבואר בס' יראים והסמ"ג בשם הספרי הנה לפמ"ש היש"ש לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש והמסה אותן או כרתן היינו שנכרת ע"י אדם וכמש"ל אות ב' הרי שדעת הרמב"ם להדיא דלא חיישינן להא ובנד"ד דנרקב מסתבר הכי גם מסברא דכל שהוא נתמסמס כליתא דמי בכל דוכתי:

[ד] ודברי הספרי דאתי לידן נימא ביה מילתא דהנה הב"י דחאו לומר דלית הלכתא כוותיה נגד הא דתניא ניקב פסול נסתם כשר לפי' כל הגדולים דהא דתניא ניקב פסול קאי אגברא גופא דלא כהרא"מ ואנכי בדרך אחרת נחני ה' לקיים דברי הספרי לכל השיטות ופלוגתייהו דרא"מ והחולקים עליו הוא בספרי אהיכא קאי דהנה במשנתינו ר"פ הערל שנינו איזהו פ"ד כו' ואיזהו כ"ש כל שנכרת הגיד משמע מפשטא דמתניתין דכל פסול שבבצים מקרי פ"ד וכל שבגיד מקרי כ"ש אבל בגמ' אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן וכבר ישבו התוס' דף ע"ה ד"ה כ"ש אמאי נקיט הכי במתניתין ולדינא ודאי אין חילוק בין פסול דבצים לפסול דגיד כל שהוא פצוע או דך בכולן מקרי פ"ד וכל שהוא כרות בכולן מקרי כ"ש וא"כ פלוגתייהו דהרא"מ והחולקים עליו הוא על פי' הספרי אהיכא קאי דהרא"מ ס"ל דהספרי קאי אפ"ד וכ"ש דמתניתין וכדנקיט הכי גם בספרי לעיל מינה איזהו פ"ד וכו' וכ"ש כל שנכרת הגיד אהא הוא דנקט מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר דהיינו כל שבבצים חוזר ושבגיד אינו חוזר מש"ה קשיא ליה הברייתא דתני ניקב חוזר ונסתם. ומשמעות הסוגיא דקאי אגיד (ולפמ"ש לקמן דאכולהו קאי עכ"פ אגיד ודאי קאי) והחולקים על הרא"מ ס"ל דהספרי לא קאי על כ"ש דמתני' אלא אקרא קאי וכדאמר רבא פצוע בכולן דך בכולן דהיינו כל שנכרת בין בבצים בין בגיד מקרי כ"ש וכל שנפצע בין בביצים בין בגיד מקרי פ"ד ואהא הוא דנקט בספרי מאי בין פ"ד לכ"ש אלא שפ"ד חוזר וכ"ש אינו חוזר וניקב תולדה דפצוע הוא דפצוע הוא שנבקע ביקוע רב וניקב הוא ביקוע מעט והכי אמרי' בברייתא דף עה סוף ע"א איזהו פ"ד כו' ואפי' נקבו וא"כ לק"מ על הספרי מברייתא דניקב בגיד חוזר ונסתם דניקב אף בגיד מיקרי פ"ד ויש לו רפואה וכן משמע בירושלמי שמסדר שם ברייתא דספרי בין הברייתא דניקב פסול ונסתם כשר כו' עד חוזר להכשירו ובין היכי עבדינן כו' ולפיטת הב"י דהברייתא דספרי פליג אברייתא דנסתם כשר לא יתכן הא דנקט שם כיצד הוא עושה כו' אחר הברייתא דספרי אבל לפמש"כ דניקב היינו פצוע מסודר כהלכתו

ורש"י שכ' בחולין דף מ"ח דניקב פסול מפני שהוא כ"ש: ולכאורה ס"ל כהרא"מ אבל אין זה מוכרח דאולי נקט רש"י לשון משנתינו ר"פ הערל ול"ד הוא כמש"כ דמשנתינו הוא ל"ד ולכאורה לשון הברייתא דנקט מפני שהוא שותת משמע דכ"ש הוא אבל גם זה אינו מוכרח דמאן יאמר דפצוע ודך נמי פסולייהו לאו מטעם דמפני שהוא שותת הוא ומסברא נראה דמש"ה הוא דאין מולידין ואין רצוני להאריך בהרצאות שיש לפי"ז בתוס' ד' ע"ה בד"ה כ"ש]

ולפמש"כ דהא דניקב כשר אם נסתם היינו משום דניקב תולדה דפצוע הוא ופ"ד י"ל רפואה כמש"כ בספרי נראה לומר דברייתא דניקב ונסתם לא אגיד לחודא קאי אלא אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה וכן נוכל לומר גם לשיטת הב"י דהא הב"י לא דחה הך דספרי מהלכתא אלא משום דס"ל דניקב דגיד היינו כ"ש ומדחזינן הברייתא דניקב מהני בהו סתימה הרי הברייתא דניקב ונסתם הוא נגד הספרי וא"כ אכתי לא אידחי אלא הא דכ"ש אינו חוזר אבל הא דפ"ד חוזר אכתי לא אידחי וא"כ איכא למימר אף לשיטת הב"י דניקב ונסתם אכולהו קאי דבכולהו מהני ביה סתימה ועמש"ל אות ו' בהג"ה

ואי תקשה דאי פ"ד יש לו רפואה היאך מנסבי לפ"ד אשה האסורה לישראל כשר ולכמה מרבוותא אף ממזרת גמורה אמאי ניחוש שמא הבריא דהא לקמן דף פ' מסקינן דלחד אבר חיישינן ופ"ד ליקוי דחד אבר הוא וגם ניחוש שמא יבריא ותהא אסורה עליו וכן לשיטת הב"י דדחה הך דספרי מהלכתא ואף דנימא דאידחי נמי הא דפ"ד חוזר הרי לשיטתו כ"ש י"ל רפואה ותקשה לשיטתו אכ"ש היאך מנסבינן ליה אשה האסורה לישראל כשר ואי נימא דהא דאמרי' בסוגיא דף ע"ו ה"מ קטן אבל גדול אקפילי אקפל היינו דאפי' לשעתו לא מהני הסתימה אנח לן חדא דל"ל למיחש לשמא יבריא דכיון דמנסבי ליה כבר הוא גדול ולא תהני ליה סתימה אבל מדברי רש"י ז"ל שכ' ע"ז לאחר שעלתה ארוכה חוזר ונסתר משמע דלשעתו מהני הסתימה ומעלה ארוכה א"כ ליחוש שמא יעלה ארוכה ויבריא בנתיים ותהיה אסורה עליו הא לא קשיא דהא בספרי לא נקט דפ"ד י"ל רפואה אלא שפ"ד חוזר דהיינו שחוזר ונסתם. ובאמת בדקינן ליה אי נסתם אי לא ולשמא יבריא נמי לא חיישי' דידע אינש בנפשו אם נסתם אי לא ואי נסתם יפרוש ממנה והא דפריך מהאי גברא דחרזי' סילוי' כו' צ"ל דבדקו וראו שלא נסתם דאל"כ לא הוי קשה מהא דאוליד דדילמא אסתם ואוליד*

**(*ודוחק לומר דכיון דנפק מיניה כחוטא דמוגלא תו לא מסתם והרי"ו שכ' בנתיב כ"ג ח"ד דבניקב ביעיו לא מיפסיל אלא בדנפק מיני' חוטא דמוגלא יחידאה הוא ולא מצינו לו חבר ובפרט לפמש"כ לקמן ריש אות וי"ו דהעיקר הוא דר"י בריב"ב אבי"א קאי והלכתא כוותי' צ"ל דהא דפריך וניקב אינו מוליד והא ההוא גברא וכו' היינו משום דעובדא הוי דתרווייהו אינקבו וכדאמ' שם דחרזי' סילויא בבצים לשון רבים וגם לשון מחריזה הכי משמעי ואי נימא דבניקב לחוד לא מיפסיל אי לא נפיק מיני' מאי קושיא מהא דאוליד דלמא האי חוטא מחד ביצה הוא דנפק ושפיר אוליד וכן הא דשלח שמואל לרב לשאול על בניו מה זו שאלה כיון דחד חוטא הוא דנפק מיני' משמע מביצה א' ושמואל הא ס"ל בהדיא בירושלמי הלכה כר"י בשריב"ב וא"ל בישוב שיטת הר"י

)** ונראה דהא דא"ל שמואל לרב צא וחזור על בניו מאין הם דהיינו לבדוק אם נסתם ואוליד המה בניו ואי לא עלתה לו רפואה