בית הלוי חלק א קג

זה דהא איכא ב' פסוקים לא תשחט על חמץ וגם לא תזבח על חמץ דם זבחי וא"כ הא איכא שנה עליו לעכב ותי' המהרש"א דהני ב' קראי איצטריך לעבור עליו בשני לאוין וכבר ראיתי לשער המלך הל' קרבן פסח שהקשה עליו דהא אדרבה זהו כלל גדול בכל מקום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ומוקמינן להפסוק השני גם לדבר אחר באם אינו ענין וכל שכן הכא דאיצטריך הפסוק השני לגופו דלהוי מעכב וכן הקשה הקרבן עדה על המהרש"א ועיין בצל"ח שם מה שכתב לתרץ קושי' המהרש"א דזה תלוי בפלוגתא דר"ש דלר"ש דדרש זבח זבחיי ומחייב גם על שארי קרבנות שנשחטו בפסח על החמץ איצטריך הני ב' פסוקים חד אפסח וחד אשארי קרבנות וליכא שנה עליו לעכב ומש"ה לא צריך קרא להכשירו והירושלמי אזל אליבא דרבנן דלדידהו איכא שנה לעכב ומש"ה צריך הירושלמי קרא להכשירו ומוקמינן השני פסוקים לעבור עליו בשני לאוין ולפי דבריו הא ניחא גם לשיטת רש"י

אמנם זה אינו דודאי דברי המהרש"א ברור מללו דהכא לכ"ע ליכא שנה לעכב דאיצטריך לב' לאוין דאע"ג דבכל דוכתי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי אבל מ"מ הרי זה ג"כ ודאי דכל דהפסוק השני בא לשני לאוין תו לא מצינן למדרש מאותו פסוק דרשה אחרת ורק דבכל דוכתי לא מוקמינן ליה כלל לשני לאוין ואינו חייב על אותו דבר שבפסוק רק מלקות אחת ומוקמינן להפסוק השני על דבר אחר אבל הכא הרי גם אם נאמר דהפסוק השני בא לשנה עליו לעכב מ"מ הא אם יעבור וישחוט על החמץ הרי ודאי דיתחייב עלי' שני מלקות כיון דמ"מ באיסור זה איכא שני לאוין דהא אין לומר דהפסוק השני בא רק לשנה עליו לעכב ולא ללקות עליו דא"כ הלאו השני למה נאמר דגם בלא לאו הוי שנה עליו לעכב וכדאיתא בפסחים דף ס"א במכסת תכוסו דגם בלשון עשה הוי שפיר שנה לעכב ומדנכתבה הל"ת פעם שני' ודאי דילקה עליו שתים ועיי' במכות דף ד' בתוס' ד"ה לוקין שכתבו דחוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם דליכא למימר דהפסוק לא בא למלקות דא"כ לא ה"ל למכתב בלשון לא תעשה ודכוותי' הכא דלעכב לחודא לא הוצרך הל"ת וכיון דגם אם נאמר דהוי שנה לעכב מ"מ ילקה ב' א"כ הא שוב לא מצינו למדרש מיני' שנה לעכב דלמא עיקרו בא רק לעבור בב' לאוין וזהו בבירור כוונת המהרש"א יעויין בלשונו שם

[טו] וראיתי לשער המלך הל' קרבן פסח פ"א שהביא דברי חדושי הריטב"א ביומא דף נ"ג דכל היכא דכתיבא בקרא בלשון לאו גם בקדשים לא בעינן שנה עליו לעכב ולדבריו ניחא הא דמצריך בירושלמי קרא להכשירו גם לגירסת רש"י והנה אין להוכיח דלא כדבריו מהא דבזבחים דף ד' פריך דלמא היכא דשחט שלא לשמו לפסול ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת גו' נדבה אם כמו שנדרת הוי נדר ואם לאו הוי נדבה והקשו התוס' דלמה לן קרא להכשירו תיפוק לי דליכא שנה עליו לעכב והרי בזבחים דף כ"ט אמר רב מרי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב ולאו זה הא קאי גם על מחשבת שלא לשמו וכמו דאיתא בזבחים דף ב' עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה שנאמר מוצא שפתיך תשמור כו' ואם לאו נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בי' ופי' רש"י דהרי אסור לחשוב בקדשים ונפקא ליה מלא יחשב הרי דלאו זה קאי גם על מחשבת שלא לשמו ואם כן להריטב"א הא שפיר מצריך קרא להכשירו ומוכח מדברי התוס' דלא ס"ל כריטב"א זה אינו דודאי גם להריטב"א הקשו התוס' שפיר דאע"ג דלפי המסקנא גם במחשבת שלא לשמו איכא הך לאו דלא יחשב מ"מ זהו רק לפי המסקנא דידעינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור דבמחשב שלא לשמו לא עלו לבעלים לשם חובה ומש"ה אע"ג דאין הקרבן עצמו נפסל בכך מ"מ הא הועילה בו המחשבה בקרבן זה דלא יעלה לבעלים לשם חובה ומש"ה יש לומר דאיכא בו הך ל"ת אבל בזבחים בהס"ד דאכתי לא ידעינן הך דרשה ופריך בגמר' דלהוי פסול הקשו התוס' שפיר דהא לא שנה עליו לעכב וצריך להיות מהסברא כשר וגם יהי' עולה לבעלים לשם חובתו ואז הא ודאי דלא יעבור על לאו זה דלא יחשב דלאו זה הא לא קאי רק על המקלקל קדשים במחשבתו וז"ל הרמב"ם בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבתו שהרי זה דומה למטיל מום ומש"ה הקשו התוס' שפיר דצריך להיות כשר וממילא לא קאי עליו הך לאו והרי קאי הך לאו רק על מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו דפוסל להקרבן ועיי' במנחות דף ב' בפרש"י בד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בי' דמשמע ג"כ מדבריו דהיכא דכבר נשחט הקרבן שלא לשמו וא"כ הא אינו עולה לבעלים לשם חובתו מש"ה כשמחשב אח"כ בהזריקה ג"כ שלא לשמו ליכא כלל הך לאו דלא יחשב כיון דאינו מוסיף שום הפסד בהקרבן ע"י מחשבה שבזריקה ודלא כמו שפרש"י בזבחים וצ"ע ועכ"פ לדברי הריטב"א ניחא דשפיר צריך קרא להכשירו רק צריך לעיין בגוף דברי הריטב"א כי אין בידי חידושי ריטב"א על מס' יומא ולא ראיתיו מעולם

סימן לא

עוד במה ששייך לסימן דלעיל בהך דכל שתיעבתי

במסכת קידושין דף נ"ז אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מנ"ל וקאמר ר' יוחנן משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור פי' שחוטי חוץ אף שלך בשלי אסור ופרש"י מה שלי בשלך אסורין בהנאה דמי יתיר איסור הנאה שהי' בהם והקשו התוס' והרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה וע"כ פי' התוס' מה שלי בשלך אסור למה שעומדין דהיינו דפסול למזבח אף שלך בשלי אסור למה שעומדין דהיינו לאכלו והנראה לישב דעת רש"י דבשלמא קדשים שמתו שפיר נפקע מהם איסור הקדש כיון דשוב אינם ראוין לאכילת אדם רק לכלבים והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ הא לא חזי למידי ומש"ה אין להקדש בו שום זכות ואפי' קדושת דמים אין בו ומש"ה ליכא בו מעילה מדאורייתא דנפקע זכות הקדש מיני' אבל היכא דנשחטו בחוץ וראוין לאכילת אדם ע"י פדי' ויכול לפדותן ויש להקדש בו זכות גמור וא"כ קיימי בקדושתן ונשארו באיסורא שהי' בהן מקודם וכמו כן יליף לחולין שנשחטו בעזרה שנשארין באיסורן שהי' בהן מקודם שהיו אסורין באכילה אמנם הא צריך העמדה והערכה ושוב אינם ראוין לפדי' והדר ה"ל כקדשים שמתו והא ר' יוחנן ס"ל בתמורה דף ל"ב דלרבנן קדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה ועיי' בתמורה דף ל"ג בתוס' ד"ה כדתני' דהביאו דר"מ בעצמו ס"ל דהוי בכלל העמדה והערכה רק גם זה ניחא דהא אחר השחיטה בעודה מפרכסת הוי בכלל העמדה והערכה כדאיתא בחולין דף למ"ד וא"כ תיכף כששחטה עדיין הם בני פדי' מדאורייתא ומה"ת אסורין בהנאה ומה שאח"כ כשתפסוק מלפרכס יופקע ממנה איסור הנאה שבה הרי זה לא השחיטה גרם לה ואינו תלוי במעשה השחיטה דאם הי' מתה מאלי' ג"כ הי' נפקע ממנה איסור זה אבל מעשה השחיטה הא לא הפקיע ממנה איסור שהי' בה ויליף מינה לחוב"ע דג"כ השחיטה אינו מפקיע איסור אכילה שהי' בה מקודם ונשארת אסורה באכילה גם אחר השחיטה והא ודאי אין לומר דאחר שתפסוק מלפרכס יהי' חוב"ע מותר באכילה דעל היתר אכילה הא צריך שיהי' השחיטה מתרת ולא המיתה וידעינן שפיר מיני' איסור אכילה בחוב"ע רק התוס' לשיטתם הקשו שפיר דבחולין דף פ"ד בד"ה בעינן כתבו דהא דאמרינן מפרכסת ה"ה כחי' הוי רק כגון שחיטת עו"ג או ישראל ששחט בהמה טמאה אבל בשחיטה גמורה לא הוי מפרכסת בכלל העמדה והערכה וכ"כ בב"ק דף ע"ב ושפיר הקשו דצריך להיות נפקע מינה איסור הנאה כקדשים שמתו אבל רש"י ס"ל דבכל גווני הוי כחי' לכל דברי' וראיתי מי שסובר דלדעת רש"י יליף ר' יוחנן ממה מצינו דשחוטי חוץ דגם חוב"ע אסור בהנאה כמו שחוטי חוץ ומחמת זה נתקשו דר' יוחנן משמי' דר"מ מאי עביד בקרא דלכלב תשליכון אותו דדרשינן מיני' אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חוב"ע ובאמת זה אינו דודאי דמשחוטי חוץ