ברית יעקב חלק א ג

אורח חיים סימן א

נסתפקתי בהא דקי"ל דאינו חייב לברך ברכת המזון או ברכה אחרונה על שארי מינים רק באכל כזית ופחות מזה אינו מברך כלל. כמבואר בש"ע או"ח (סי' קפ"ד סעי' ו' וסי' ר"י סעי' א'). אם נתן פחות מכזית במים ונתפח ועמד על כזית אי הוי הדין לברכה כשיעור כזית. ולכאורה יש לפשוט זה ממנחות (דף נ"ד). בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמו שהן. רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי משתערין כמו שהן. שמואל ור"ש ב"ר וריש לקיש אמרי משתערין לכמו שהן כו' ת"ש בשר זקנה שהי' בו כשיעור וצמק פחות מכשיעור טמא לשעבר וטהור מכאן ולהבא. אמר רבה כל היכי דמעיקרא הוי בי' והשתא לית בי'. הא לית ביה. וכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי ביה מדרבנן. כי פליגי כגון שהי' בו שיעור וצמק וחזר ותפח. דמר סבר דיש דיחוי באיסורא. ומר סבר דאין דיחוי באיסורא. ואתותב הך מ"ד דיש דיחוי באיסורין ע"ש. א"כ היכי דהי' כזית ונצטמק דלית בי' כזית אין לברך אחריו בהמ"ז. כיון דהשתא לית בי' והיכי דחזר ותפח שפיר מברכינן עליו. והיכי דלא הוי שיעור כזית ותפח דהשתא יש בו כשיעור כזית. אע"ג מדאורייתא לא מחשב כשיעור כזית. מ"מ מדרבנן הוי שיעור כזית וחייב לברך

ואין לומר דדוקא לענין טומאה החמירו מדרבנן היכי דתפח ויש בו כשיעור. משום דטומאה הוי איסורא דאורייתא. אבל לענין ברכה דעיקר חיובו לברך בהמ"ז על כזית לא הוי רק מדרבנן. דמדאורייתא כדי שביעה בעינן. וכן לברך על פירות ומיני מזונות דהברכה גופא רק מדרבנן. א"כ אפשר לומר דוקא בשיעור כזית דאורייתא חייבו חכמים לברך. אבל כה"ג דהוי רק כזית דרבנן. ומדאורייתא לא הוי דינו ככזית אינו חייב לברך בהמ"ז וברכה אחרונה דזה אינו. דהגמ' פריך התם לריש לקיש דאמר דמשערינן לכמות שהן מבשר עגל שלא הי' בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא. ומשני מדרבנן. אי הכי אימא סיפא וכן בפיגול וכן בנותר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פגול ונותר אלא אי אמרת דרבנן פגול ונותר בדרבנן מי איכא. אימא וכן בטומאת פגול וכן בטומאת נותר סד"א הואיל וטומאת פגול ונותר דרבנן כולי האי בדרבנן. לא עביד רבנן קמ"ל. א"כ מוכח אפי' בדרבנן אמרינן ג"כ כה"ג שלא הי' בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור דינו ככזית דאורייתא]

אך עדיין יש לחלק בזה. משום דשאני לענין טומאה ואיסורים דכשיעור כביצה או באיסור דהוי כשיעור כזית. דטומאה ואיסורין הוי מדאורייתא. וגם שיעורין הוי מדאורייתא והלכה למשה מסיני. ע"כ החמירו חכמים גם בכשיעור שנתהוה ע"י תפיחה דדינו כשיעור גמור ואפי' בטומאת דבריהם ג"כ לא חלקו בזה דשיעור ע"י תפיחה הוי כשיעור גמור משום דעיקר השיעור הוי מדאורייתא. אבל גבי בהמ"ז וברכה דמברכינן על כזית. לא הוי רק מדרבנן. אפשר לומר דרק בכזית דאורייתא תקינו רבנן לברך ולא על כזית דבריהם. וכה"ג מצינו בש"ס בכ"מ לחלק כן עי' בעירובין (דף ל"ו) ועיין בגיטין (דף ס"ה)

גם אין לומר דהא דקאמר רבה היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי בי' מדרבנן לא אמר רק לשמואל וריש לקיש דס"ל דמשערינן לכמו שהן מדאורייתא מ"מ השתא דהוי ביה כשיעור מדרבנן טמא. אבל לרב ורבי יוחנן דקיי"ל כוותייהו נגד שמואל וריש לקיש דאמרי דמשערין כמו שהן א"כ השתא דאיכא שיעור הוי מדאורייתא אע"ג דמעיקרא לא הוי שיעור דזה אינו דא"כ למה לרבה למימר כי פליגי היכי דהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דרב ורבי יוחנן סברי דאין דיחוי באיסורא תיפוק לי' דבלא"ה טמא אפי' לא הי' שיעור מעיקרא כיון ב (ח"א) דעתה יש בו כשיעור. וע"כ דרבה אליבא דכ"ע קאמר. וכן נראה מדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאה (פ"ד ה' י"ג) שכתב פחות מכעדשה בשרץ ופחות מכזית מן הנבילה. שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאה מדברי סופרים. ולרב ורבי יוחנן דהלכתא כוותייהו נגד שמואל וריש לקיש הוי טומאה דאורייתא. וכ"כ הרמב"ם (בפ' ד' מה' טומאת אוכלין ה' ט') בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין כמו שהן והוא כרב ור"י וכן מוכח מדברי התוס' במנחות שם ד"ה דמעיקרא לא הוי והשתא אית בי' מדרבנן. תימא דבריש המצניע (דף צ"א) בעי רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו. מאי קמבעי לי' הא כיון דאלו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה, משום דתפחה לא מחייב טפי דהא אפי' עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפי' בתר דתפחה פטור דלכמו שהן משערינן מדאורייתא עכ"ל. דמאי קושי' דלמא רבה לא קאמר היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי מדרבנן רק לשמואל וריש לקיש. ורבא ס"ל כרב ורבי יוחנן דהלכתא כוותייהו דכמו שהן משערינן א"כ הוי כה"ג שיעור דאורייתא. א"כ אי הוי אפקא השתא לאכילה הוי חייב. אלא הכא כיון בשעת הוצאה לא הוי כשיעור לאכילה רק הוציא לזריעה דחייב אפי' בכ"ש. ואח"כ תפחה ונמלך לאכילה מהו. וע"כ גם התוס' סברי דרבה מסיק לכ"ע אפי' לרב ורבי יוחנן היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי כשיעור הוי רק מדרבנן

[אך דברי התוס' צ"ע. דיש ליישב בפשוטו. דרבא דבעי בשבת הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה. מיירי היכי דמעיקרא הוי כגרוגרות. ונצטמק דלא הוי רק חצי גרוגרות והוציא לזריעה דחייב בכ"ש ואח"כ תפחה ונמלך עלי' לאכילה. דכה"ג קיי"ל דאין דיחוי באיסורא. ואלו הוציא לאכילה בתר דתפחה הוי חייב. אלא הכא מבעי' לרבא כיון דבעידנא דאפקא לא הוי בי' שיעור אכילה רק הוציא לזריעה דחייב בכ"ש לא מחייב. או דלמא כיון דאשתיק ולא חשיב עלי' מחייב אמחשבה דזריעה. השתא נמי מחייב כדאמר התם בשבת]

והנה הרמב"ם (בה' מאכלות אסורות פי"ד ה' ד') כתב כזית חלב ונבילה או פגול או נותר וכיוצא בהן שהניחו בחמה ונתמעט האוכלו פטור. חזר והניחו בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת או מלקות. הי' פחות מכזית מבתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקה עליו. ולכאורה קשה הא דהאריך הרמב"ם בלשונו. בהא דהי' פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית דאסור ואין לוקה עליו. דבקיצור הל"ל דאוכלו פטור. כמו דאמר ברישא דכזית חלב כו' שהניחו בחמה ונתמעט האוכלו פטור ולאשמעינן דפחות מכזית שנתפח על כזית דאסור לא בעי למיתני דאפי' כל שהוא אסור לאכול מן התורה משום חצי שיעור דאורייתא כמ"ש הרמב"ם (בה' ב') שם ואסור לאכול כל שהוא מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על כזית. ונראה דהרמב"ם בעי לאשמעינן דהכא דהוי פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית דאסור ג"כ מדרבנן משום דהוי דינו כמו כזית. אע"ג דבלאו הכי הוי איסור דאורייתא משום חצי שיעור. מ"מ איכא נפקותא לענין חולה דקיי"ל דמאכילין אותו הקל קל תחילה כדאיתא ביומא (דף פ"ג) ובאו"ח (סי' תרי"ח סעי' ט). א"כ אם צריך לחולה חצי שיעור דאיסור. ויש ג"כ חצי שיעור דתפח ועמד על כשיעור דנותנין לו רק חצי שיעור דלא תפח דלא הוי רק איסור דאורייתא לחודי. ובזה חצי שיעור דתפח לכשיעור מדרבנן דמי לכשיעור שלם. והוי ג"כ איסור דרבנן. ועוד איכא נ"מ לפמ"ש מהר"ל בן חביב והביאו הש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ס"ק כ') ליישב דברי הש"ע דבסי' רל"ח (סעי' ד') פסק כהרמב"ם דאם נשבע שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה. שאינו מושבע ועומד על חצי שיעור ובסי' רל"ט (סעי' ו') כתב הנשבע לעבור מצות ל"ת דרבנן לא חיילא עליו שבועה. וכתב דדבר מדרבנן חמיר טפי מאני שיעור שאסור מן