בנפש דוד ריז

ספר בנפש דוד

א' כתוב בתורה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל מאדך וכו'. הנה דרשת רז"ל אענדנה ראש. ונ"ל לפרש כך שהתורה מצוה לנו שנאהוב ה' אלהינו ביצר הטוב וביצר הרע דהיינו שצוית התורה לקרב ולהרחיק. לקרב במה שיעץ אותנו יצר הטוב להשתדל האדם לעשות רצונו כרצון השם ואל יהיה עצל אלא צריך האדם שיעשה מצות השם באהבה ובחשק רב ובזריזות גדול רצון מלך ולהרחיק מה שיעץ היצר הרע בפתותיו לעשות נגד רצון אביו שבשמים כי מועצותיו כדת נתונות שמכניס בו אהבה וחשק ורצון הערב לאותו דבר שמבקש להכשילו בו. ולכן אמרה תורה שצריך אתה שתשקול בדעתיך אהבת אותו דבר עם אהבת השם שהוא הנותן לך כח לעשות חיל ונותן לך חיים. ואהבת השם תכריע לאהבת אותו דבר. ואין לך דבר שיעמוד נגד רצונו יתברך ונגד אהבתו ואמר עוד ובכל נפשך. רוצה לומר אפילו באותו דבר שאוהב אותו בכל נפשך וכל נפשך וחפצך עליו. ורצונך בו תמיד. אם הוא נגד רצונו יתברך. אהבת השם תכריע בו וצריך להרחיקו עד שלא יעלה על דעתך אפילו במחשבה לאותו דבר מפני רצון ואהבת בוראך שלא יזכר לא יפקד בדעתיך כלל. דהא בהא תליא ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל ולכן צריך אתה להסיחו מדעתך שלא יעלה על לבך. וסיים ובכל מאודך רוצה לומר אפילו באותו דבר שאתה חפץ בו. ונותן בו כל מאדך דהיינו כל ממונך שהוא נאהב לך אפילו הכי תכריע אהבת השם לאותו דב

ב' ענין הברכות שאנו מברכים לשם עי' רבינו בחיי פרשת עקב על פסוק וברכת את ה' אלהיך וכו'. שפירש על פי הפשט שהיא הודאה ושבח לשם ואינה לצורך גבוה. אלא לצורך הדיוט ואין תועלת והרבוי כי אם אלינו כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון שפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתרבים ומתברכים וכו'. ועל דרך הקבלה וברכת את ה' אלהיך אין הברכה צורך הדיוט לבד וגם אינה הודאה בלבד. אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון וברך את לחמך ואת מימך וכמו שאמרו בבבא מציעא בפרק המקבל בענין בעל חוב ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט יצא הקדש שאינו צריך ברכה ומקשה שם. ונא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך אלא ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה וכו' הרי לך דהקדש צריך ברכה. ובברכות אמרו בפירוש ישמעאל בני ברכני וכן במסכת שבת אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני והיא ענין הברכה. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רות הקדש וברכותנו היא סיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו. ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים. והלא ברב עם הדרת מלך. אבל לשון ברכה ענין תוספת ורבוי והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור (לעשר תקונין שהם עשר ספירות) ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתברך תתרומם וכו' עש"ב דברי אלהים חיים

ג' עוד ברבינו בחיי פרשת עקב פרשה יוד' ג' על פסוק ואעש ארון עצי שטים ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי. קבלו רז"ל ארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן וארון זה לשעה כדי שיהא מוכן ומזומן לתת בו הלוחות כשירד מן ההר עד שיעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות. זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה וזה של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל. אלא בימי יהושע בלבד שהוציאוהו על פי הדבור. וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה וכו'. זה של משה היו מונחים בו לוחות ושברי לוחות. עד שנעשה של בצלאל שנתנו בו לוחות אחרונות בלבד. ובשל משה שברי לוחות וכן כתב רש"י בפרשת בהעלותך על פסוק וארון ברית ה' ע"ש. משמע דשל משה היו נתונים בו שברי לוחות וראיתי להמלבים בפירושו על שמואל ב' יא' א' דפירש שארון של משה היו מונחים בו האפוד והאורים והתומים ע"ש. הוא שכתוב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ומה שאמרו בבבא בתרא בפרק קמא אין בארון רק שני לוחות וכו' אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שהיו מונחות בארון עם הלוחות. זה היה אחר שנבנה בית המקדש. ומקרא שכתב אשר הנח שם משה בחרב וכו' קאי אשני לוחות הברית שהניח משה שם בארון שעשה בצלאל ובבהמ"ק הניחו שם גם שברי לוחות שהרי בבית המקדש לוחות ושברי לוחות מונחות בארון שעשה בצלאל. וכבר כתבתי בסדר בשלח שהארון שעשה בצלאל נגנז בבית המקדש עם צנצנת המן ושאר דברים. ויאשיהו המלך צוה לגונזם תחת מחילות ההיכל והסיבה שנגנזו יותר משאר כלים ודברים. לשני ענינים. לעלוי קדושתו וכו'. והשני שראה בארון סימן נסיעה. והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה. ולא היו רואים אותם בולטים מן הפרוכת כמנהג. והכיר יאשיהו שהארון מזומן לנסיעה וכו'. עש"ב. ה' יקריב ביאת משיחנו שיגלה במהרה בימינו אמן ויחזיר העטרה ליושנה ונראה עין בעין מכל מה שנגנז. ותעלומה