בניהו על תענית כג:

מְשַׁדְּרֵי רַבָּנָן יְנוּקֵי דְּבֵי־רַב לְגַבֵּיהּ וְנַקְטֵי לֵיהּ בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ וְאַמְרֵי לֵיהּ: "אַבָּא אַבָּא, הַב לָן מִיטְרָא". יש להקשות למה שולחים לו תינוקות של בית רבן ואין שולחים לו אנשים גדולים אשר הם מרגישים בחסרון המטר והם יהיו צועקים לפניו מקירות לבם דתלו בהם טפלי! מה שאין כן התנוקות אין מרגישים בצער חסרון המטר ואין צועקים אבא הב לן מטרא מקירות לבם? ונראה לי בס"ד לפרש דרך צחות כי תנוקות של בית רבן יש להם מצד טבעם צער גדול לילך לבית הספר ושמחים ביום של בטלה ומתי יהיה להם יום בטלה הוא יום הגשמים שאין הולכים בו אותו היום לבית הספר כיון שהגשם יירד ולכן מלמדים אותם תצעקו לפניו 'הַב לָן מִיטְרָא' כדי שיבאו הגשמים ותהיו בני חורין שיהיה לכם בטלה ולא תלכו לבית הספר, ועל ידי כך אלו התנוקות אוחזים בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ ואין עוזבים אותו בשום אופן וצועקים מקירות לבם כי יום הגשם הוא יום שמחתם! והא דנקטי ליה ' בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ ' רומזים לו בזה אנחנו רוצים גשם גדול שצריך האדם להגביה שפולי בגדיו כדי לילך ברחובות העיר, ולא סגי לן בגשמים מועטים שיהיו רק מזלפים את הקרקע היבשה ולכך מלמדים אותם שיהיו אוחזים אותו בשפולי בגדיו. ועוד נראה לי בס"ד דמלמדים אותם לאחוז בשפולי הגלימה שלו רמזו לו רמז בזה כי אחר אותיות גלמה יש אותיות מדון והיינו דאמרו רז"ל הגשם שלום בעולם, ופרשנו בס"ד הטעם דאמרו בגמרא (בבא מציעא נט.) כד שלים חיטי מכדא נקיט ואתי תגרא, כי האשה מתקוטטת עם בעלה כשתראה אין חטים בכד בביתה וכשיש לה חטים היא בשלום שנאמר (תהלים קמז, יד) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ, וכנזכר בגמרא, וכשיש עצירת גשמים יהיה מדון בבית וכשיבואו הגשמים יהיה שלום. ולכן נקטי ליה 'בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימֵיהּ' שלו לרמוז לו שיעשה תפלה בעבור הגשם כדי לדחות המדון מן בתי ישראל כי בגשם יהיה חטים בבית ואז היה שלום כדכתיב הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ. ונראה דקרו ליה חָנִין הַנֶּחְבָּא היינו נחבא אותיות 'אב נח' שהיה נח הטבע ולהכי קרו ליה: אַבָּא אַבָּא.

הֲוָה אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: לִיכְנוּף לְגַבֵּי הֲדָדֵי וְלִיבָּעִי רַחֲמֵי. יש להקשות בגמרא דמועד קטן (מועד קטן כח.) רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רב חסדא חיה תשעין שנין ורבה ארבעין שנין, משמע דהוא לבדו מתפלל על המטר ונענה וכאן קאמר דהיה מתפלל בצירוף רב הונא? ונראה לי הך דמועד קטן היה בסוף ימיו דנפיש זכותיה. אי נמי התם איירי שהיה יורד לפני התיבה להתפלל על הגשם בצירוף כל הציבור עמהם כשגוזרין תענית בשביל עצירת גשמים אך כאן קודם שיגזרו תענית הם מתעוררים לבדם בלי ציבור וכיון דהוה מתפלל יחידי רוצה שיצטרף עמו חבר ולא סגי לחודיה.

תִּתְיַפֶּה חַנָּה! נראה לי בס"ד דלא היתה שחורה ונעשית לבנה או כעורה ונשתנית צורתה דאין ראוי לעשות נס פלאי לשנות הצורה בשביל דבר קל שאין בו צורך גדול אלא יתכן שהיו פניה מעלין חטטין או גלד ולא היו יכולים לעשות לה רפואה על ידי סם והתפלל שיתרפאו פניה וכשאמר תחזור לשחרותה חזרו פניה והעלו חטטין או גלד שהיה בהם בתחלה. ונקיט לשון שחרות גם לכיעור של הצורה שהוא שינוי תואר הפנים וכן הוא בלשון העולם וכן הוא בלשון רז"ל כמו שאמרו על שונאיו של דוד המלך ע"ה בעת כניסת הארון להיכל שנשתחרו פניהם כשולי קדרה (שבת ל.) , דודאי התם לא נעשו פניהם שחורים ממש אלא נשתנה מראה פניהם לירקון ולרוע וכיון דהוה ליה שינוי לרוע קרי ליה בלשון שחרות כשולי קדרה וכן הענין כאן לשינוי פנים לרוע קרי ליה שחרות.