בניהו על סוכה מה:

כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶך גְּדִילָתָן. צריך להבין מה טעם יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד דכל היוצא ממקום הזוהמה קודם אחר, יש לו מעלה על אותו האחר שנתאחר במקום הזוהמה, ולכן הנשמות שנשתקעו בחטא אדם הראשון בתוך הקליפות יש מעלה גדולה לנשמות הראשונים בדורות הראשונים על נשמות שבאו לעולם הזה בדורות האחרונים, יען כי הראשונים יצאו מן הקליפה זמן קודם ואלו הבאים באחרונה נשתקעו בקליפה זמן יותר, והאריך לפרש בזה מאמר סנהדרין (סנהדרין קב:) שאמר מנשה לרב אשי חברך וחברי דאבוך קרית לן מהיכא בצעת המוציא? ולא ידע והגיד לו דבוצעין ממקום דקדים בישולא עיין שם. והנה ידוע דהעץ והצומח יוצא מתוך הדומם והוא מעולה וזך יותר מן הדומם מאד ונחשב הדומם לגבי דידיה כמו זוהמה וקליפה, וידוע דהאילן וכל מין עץ הצומח וגדל ויוצא מן הדומם שהוא העפר תחילתו יוצא מעט ומשהו, והוא הולך וגדל ויוצא לאט עד שנעשה גודלו חמש ושש אמות, אך הוא גדל מלתחת ולא מלעיל, וכמו שנאמר בגמרא דנזיר (נזיר לט.) האי מזיא מלתחת רבי דהא כד צבעין סבא דיקנהון חוורין עקרי שערי דקנהון, וכן הענין גבי עצים ואילנות היוצאים מן הארץ, ונמצא ראשו של העץ הצומח ועולה מן הדומם שהוא העפר שהיה טמון בו הוא יותר מעולה מתחתיתו יען כי זה החלק העליון שבו עלה קודם זמן שעלה תחתיתו, ולכן ראוי שיתכבד במעלה זו להעמידו כדרך גדילתו שיהיה חלקו העליון עומד תמיד למעלה בעשיית המצוה בו. ועוד נראה לי בס"ד טעם לדבר על פי מה שפרשתי בס"ד טעם נכון על רבי מאיר בעל הנס זיע"א שנקבר מעומד, וכמו רבי מאיר בעל הנס זיע"א שנקבר מעומד בשער הגלגולים ששאל רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל את רבינו האר"י ז"ל אמת זה הדבר שאומרים העולם דרבי מאיר בעל הנס זיע"א קבור מעומד? ואמר לו כן הדבר עיין שם. וצריך טעם לזה למה נקבר מעומד, כי ודאי נקבר כן על פי צוואתו או מן השמים סבבו להיות כך ולמה זה? ואמרתי בס"ד לזה כי כל צדיק זכותו מגין על דורו כשהוא חי עמהם מפני שהוא משותף עמהם, אך אחר שנפטר פסק השיתוף ואינו מגין עליהם כמו זמן חייו כשהיה חי עמהם ויש הפרש גדול בזה, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל, ולכן מספידין ובוכין בפטירת הצדיק על חסרון שחסר מהם, אך רבי מאיר בעל הנס זיע"א לפי שורש נשמתו זכותו מגין על העולם אחר פטירתו כאשר היה מגין בחייו בעודו עמהם, שלא על חנם נהנו בכל קהילות ישראל לנדור נדרים לשם רבי מאיר בעל הנס זיע"א לעורר הרחמים שיגין זכותו עליהם. ועל כן נמצא זכותו דומה לעץ הנטוע שהוא עומד על עמדו ואינו דומה לעץ התלוש שהוא מושכב על הארץ, וידוע הפרש בין עץ הנטוע לבין עץ התלוש הוא זה, דעץ הנטוע הוא תמיד עודנו בכוחו ותקפו ואינו יבש ונבל, אבל עץ התלוש הוא יבש ונבל, ולכן קברוהו לרבי מאיר בעל הנס זיע"א מעומד לרמוז שזכותו דומה לעץ הנטוע שהוא עומד, ואינו דומה לעץ התלוש שהוא מושכב על הארץ, ולכן לא קברוהו מושכב. ובזה ניחא גם דברי המאמר כאן, שכל דבר שנעשה בו מצוה אוחזין אותו דרך גדילתו כלומר כזמן שהיה נטוע בארץ, לרמוז שצריך להיות המצוה דומה לעץ שהוא נטוע שנשאר קיים בתוקפו וכוחו, כן המצוה צריכה שתשאר קיימת בתוקפה וכוחה מתחלה ועד סוף לעשותה בכונה שלימה והתלהבות גדולה וחזקה ולא תהיה הלוך וחסור אצל האדם העושה אותה מתחלה ועד סופה.

דָּבָר אַחֵר: 'עֹמְדִים', שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִפּוּיָן. פירש רש"י ז"ל שלא היה עושה טס ארוך של זהב כמדת הקרש שיעמוד מאיליו, אלא הצפוי של זהב היה דק מאד שאינו עומד מאיליו אלא רק על ידי העץ שהצפוי קבוע במסמרות של זהב עיין שם. נמצא לפי זה תשמישן עומד בשיתוף העץ והזהב ביחד, דצפוי הזהב אין בו כדי סיפוק לבדו לשמש, דמאחר שהוא דק אינו יכול לעמוד לבדו. והטעם נראה לי בס"ד כי הזהב הוא גבורה והעץ חסד, ועל ידי שעושין בהם שמוש בשיתוף שניהם יחד יהיה מיתוק הגבורה בחסד, וכיוצא בזה פרשתי הטעם שאמר הכתוב (בראשית כב, ו) 'וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת', כי העץ הוא חסד, ויצחק בנו גבורה, ואברהם אבינו בעצמו חסד, והאש והמאכלת הם גבורה, ובזה נעשה מיתוק הגבורה בחסד, וכן הענין כאן.