בניהו על שבת כה:

וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי', אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' (דברים ח, ג) דהסומא כיון שאין רואה אכילתו בעיניו, חשיבה אכילתו ענוי ואינה תענוג. וכן המן כיון שהיה משתמש לכמה מאכלים, ולא היו רואין אותם בעיניהם, כי רואין מן, לכך אין זה תענוג להם, אלא חשיב עינוי ורעבון, עכ"ד. וידוע כי בשבת אומרים שַׁבָּת שָׁלוֹם, ופירשתי בס"ד הטעם במקום אחר, כי בחול אין שלום בין הנפש והגוף בעת אכילה, שהגוף רוצה לאכול מותרות לתענוג, והנפש מואסת התענוג בחול, אבל בשבת דהמותרות ועונג הוא מצוה, אז גם הנפש נח לה באכילה שיש בה עונג, ונמצא שיש שלום בין הנפש והגוף, לכך אומרים שַׁבָּת שָׁלוֹם, וכיון דאוכל בלא נר, אין באכילה עונג, לכן יחסר השלום בשבת, דלא נח לנפש באכילה זו. ולזה אומר ' וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי' זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת , שגזרו עליהם שלא ידליקו נר בשבת, וממילא אין עונג באכילה. ואז אין הנפש נח לה באכילה בשבת כיון דליכא מצות עונג.

"נָשִׁיתִי טוֹבָה", אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. נראה לי בס"ד, כי חמשה הנאות מנו חז"ל לגוף, והעדרם הוא חמשה ענויים, וכאמור בהלכות יום הכיפורים (יומא עג:), וחד מנייהו הוא רחיצה. נמצא הרחיצה היא טוב מן ה' הטבות של הגוף. לכך אמר: נָשִׁיתִי טוֹבָה 'טוֹב ה"א' זו רחיצה, שהיא חדא מן ה' טוב של הגוף. ומה שאמר: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין , קאי על רחיצת ידים ורגלים של ערב שבת, ועם זה יש גם רחיצת הפנים, כי כן החיוב לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ורבי יוחנן נקיט ידים ורגלים קיצר בלשונו, ונמצא הם חמשה אברים שהם פנים וב' ידים וב' רגלים, וגם זה נרמז בתיבת טוֹבָה – טוב ה'. וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ , והרי גם בזה איכא חמשה, קרקעית המטה ושלשה דפנות שלה הם ארבעה, וכלים שעליה הרי חמשה ונרמזו בתיבת טוֹבָה – טוב ה'.

רַבִּי אַבָּא אָמַר: זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת וְאִשָׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים. קשה, וכי תלמידי חכמים יש להם, והמון העם אין להם, ולמה תלה זה בתלמידי חכמים? ונראה לי בס"ד, המון העם ודאי יש להם זה, אך אין מרגישים עונג גדול כל כך כיון שהם רגילים בכך כל הימים והלילות, אך תלמידי חכמים שיש להם העדר מזה בכל ששת ימי החול, ורק בשבת יש לה מטה מוצעת ואשה מקושטת, נחשב זה להם עונג גדול, ולכך תלה עונג זה בתלמידי חכמים.