בניהו על שבת קמה:

מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אָמַר לֵיהּ: כַּלֵּךְ לִכְּפַר עַזָּה, וְאַרְאֶךָ שְׁמֵנִים מֵהֶם. יש להקשות, למה אמר לו ' כַּלֵּךְ לִכְּפַר עַזָּה' דרוצה לומר שילך שם, יאמר לו 'אִיכָּא בִּכְפַר עַזָּה שְׁמֵנִים מֵהֶם'? ונראה לי, דאפשר הוא היה דרכו לילך לכפר עזה, והזמינו שילך עמו שם ויראה, ותרתי קאמר לו כַּלֵּךְ לִכְּפַר עַזָּה שהזמינו לילך עמו, וגם אמר לו שֶׁיַּרְאֵהוּ שְׁמֵנִים מֵאֵלּוּ. אי נמי, אם היה אומר לו 'אִיכָּא בִּכְפַר עַזָּה שְׁמֵנִים מֵהֶם' היה אומר לי מהיכן ידעת שעופות כפר עזה שמנים משל בבל? והלא אתה לא היית בבבל! לכן אמר לו אתה שהיית בבבל ויודע שמנם, עתה תלך לעזה ותראה איך שמנים יותר משל בבל.

אָמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי. נראה הקל בכבודם לקרותם 'דַּרְדְּקֵי' בשביל שהקלו בכבוד חכמי בבל שדרשו עליהם 'אֵינָם בְּנֵי תוֹרָה'.

לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ". כתב הגאון בכור שור ז"ל, מדברי רבי יוחנן אלו משמע דנפקא מינה מן פלפול זה איזה דין איסור והיתר מדאייתי מהכא ראיה וכו' עיין שם. ונראה לי בס"ד דיוצא מדבריהם נפקותא לדינא, כי הם אמרו דעכו"ם מזוהמין משום דאכלי שקצים ורמשים, ולדברי רבי יוחנן משום דלא פסקה זוהמת הנחש מינייהו, ונפקא מינה לדעת רבי יוחנן אין העכו"ם שורה עליו רוח רעה דשינה ולא רוח רעה דבית הכסא. ולכן אם יגע באוכלין ומשקין בקומו מן השינה וביציאתו מבית הכסא אינו מטמאן, כי כיון דזוהמת הנחש לא פסקא מינייהו לא שריא עלייהו רוח רעה, דאין רוח רעה שורה אלא בגוף טהור וקדוש, וכמו שנאמר בזוהר גבי מתים, לחלק בין מתי ישראל ובין מתי עכו"ם. ונמצא לרבי יוחנן דברור לי שמישראל פסקה זוהמא ומעכו"ם לא פסקה, אין עכו"ם מטמאים מאכל ומשקה כשיגיעו בו בקומם משינה ובית הכסא. אך לפי דרשה דידהון, ליכא הפרש בדבר זה של רוח רעה בין ישראל לעכו"ם.

מְנָלָן דְּגָלוּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה וְכוּ'. וקשה, למאי הוצרך להביא דרשה דנ"ב שנה, לימא קרא כתיב 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ' (ירמיה ט, ט) אם כן שמע מינה דגלו העופות? ונראה לי מקרא לחודיה לא הוה משמע דגלו הכל, אלא הוה אמינא דגלו מקצתם, דמה שאמר 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם' היינו מקצת עוף, כדאמרינן בעלמא מ"ם מקצת משמע, דהא לא אמר 'כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם' לכך הביא דברי רבי יהודה דקאמר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, וכיון דלא עבר איש, ודאי לא היו עופות כלל, דגמירי אין עופות דרים אלא במקום בני אדם, ורק חיות דרים במקום שאין בו אדם.

כֻּלָּן חָזְרוּ, חוּץ מִקּוּלְיָס הָאִיסְפָּנִין. קשה, למה הביא האי דרשה הכא באמצע הענין? ונראה לי בס"ד, דקשיא ליה מאי שייך גלות בעופות לומר גלו וכחש שמנן, דבשלמא אדם יכחיש חילו בעינוי הדרך מחמת בלבול טבעו ויגיעת גופו ונדוד שינה וכיוצא, אך העוף מה איכפת לו בזה? ולא שייך גביה עינוי הדרך! ונראה לי בס"ד, דהעוף כשירד ממקום גבוה למקום נמוך נח לו, אבל כשעולה ממקום נמוך למקום גבוה קשה עליו ויהיה לו יגיעה ויכחיש כחו, לכך הביא האי דרשה דרבי יוחנן דדריש כּוּלָּם חוּץ מִקּוּלְיָס הָאִיסְפָּנִין, דנמצא עלו ממקום נמוך למקום גבוה, אם כן גם העוף נחשב לו זה לגלות כיון שצריך לעלות.

וּכְתִיב "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח". הקושיא כאן על אֵם הַדֶּרֶךְ למאי הוצרך להביא פסוק זה, ולא עוד אלא שהוצרך לפרשו? וכבר הרגיש הרי"ף ז"ל בזה, עיין שם. ונראה לי בס"ד, כי מפסוק 'וְהִשְׁבַּתִּי' (הושע ב, יג) מוכח שקללה זו של ביטול השמחה לא היתה אלא על ארץ ישראל, שבזמן היותם שם היתה קללה זו ולא חלה על ארצות חוץ לארץ מיהו קללה זו היא כתובה על שבתות וחגים, ולא נמצא הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בשמחה אלא רק במועדים. אבל בשבתות שוים הם, וכאשר תמצא שהשואל לא שאל אלא על הפרש שיש במועדים, כי רק מועדים שבבל שמחים, ולכך הביא פסוק 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי' וכו' דכאן לא נזכר מועדים אלא שבתות לבד. ועל זה קשה איך אומר ' הָיוּ עָלַי לָטֹרַח' וכי יש טרחה קמי שמייא להתבונן בדבר איזה גזרה קשה יביא ואיזה יוכשר לעשות? אופן זה או אופן אחר? והלא הקב"ה יודע מה שהיה ומה שעתיד להיות, והוא יתברך ידיעתו שלימה ואין אצלו חידוש בהנמצאים שיודע אותם קודם מציאותם כאשר יהיה אחר מציאותם, וליכא ספיקא קמי שמייא כדי להתיישב בדבר לדעת מה שראוי לעשות! ואיך אומר מטריחים אותי לידע איזה גזרה קשה אביא עליהם?! אך דבר זה פירשתיו היטב בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דהכונה באומרו 'לֵידַע' לא קאי על הקב"ה אלא קאי על ישראל, כלומר צריך אני לעשות איזה דבר שממנו ידעו הבריות אֵיזֶה גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶם , והיינו שיהיה אותו דבר סימן והיכר על מין הפורענות אשר אביא עליהם מה היא? כי רצונו יתברך שידעו ישראל מן הפורענות קודם שתחול עליהם, כדי שהם יתפעלו להקדים תחנונים וסליחות ותשובה, שאם לא תהיה תשובתם כדאי לבטל הפורענות לגמרי, תועיל לבטל חציה או מקצתה. וכיוצא בזה פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשת כי תשא על מאמר רז"ל 'כשחטאו ישראל בעגל מנאן לידע הנותרים' דהכונה הוא שהנותרים ידעו כמה חסר מהם וכמה נשארו. והנה ענין הסימן הזה שיעשה הקב"ה בעולם כדי שממנו ידעו ישראל מה היא הגזרה הקשה שראוי להביא עליהם בעבור חטאם, והיינו כי ארז"ל (ראש השנה טז.) בחג נדונין על המים, ובפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן, על כן אם הגזרה רעה של עצירת גשמים יביא להם דבר בחג שתתערבב שמחתם בו, כגון שיבואו עליהם חיילות או חולאים או שאר פחד וממילא תערבב שמחתם במועד, ומזה יבינו שיש עליהם גזרה רעה בעצירת גשמים, כי בחג נדונין על המים. וכן אם הגזרה רעה היתה על המזון, יביא להם צער של חיילות וכיוצא בפסח כדי לערבב שמחתם במועד, ומזה יבינו שיש גזרה רעה במזון, כי בפסח נידונין על התבואה, ואם תהיה הגזרה רעה על פירות, אז יביא להם צער כנזכר בעצרת, ומזה ידעו שיש גזירה רעה על פירות האילן. לזה מביא הא דאמר רַבִּי יִצְחָק אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל שֶׁלֹּא בָּאָתָה בּוֹלֶשֶׁת לְצִפּוֹרִי , ואין זו עיקר הפורענות וגזרה קשה דנקיט לעיל, אלא זה הוא סימן באיזה מין תהיה הפורענות, אם במזון שיבא חגב ושדפון וכיוצא, או אם בעצירת גשמים שזה נוגע לנפשות כמו ארץ ישראל אשר למטר השמים תשתה מים, או בפירות האילנות.

"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִין לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד, צִיצִין לשון הסתכלות כמו 'וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת' (במדבר טו, לט) ' מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' (שיר השירים ב, ט) שהרב שונה לתלמידו דבר משנה או ברייתא בטעות, כדי לראות אם התלמיד מסתכל ומעיין ההלכה בטוב. וּפְרָחִים שעושה לו פלפול שהוא לית ביה נפקותא לדינא, כי אם רק כדי לחדד שכלו, כי סוף דבר מפיל דברים אלו, ולא נתקיימו במסקנא דמילתא, כמו הַפֶּרַח של הפרי שנראה בו נוי והדר, ואחר כך נובל ונופל לארץ וכמו שאמרו (עירובין יג:) על רבי מאיר שהיה אומר על טהור טמא ומראה לו פנים ולהיפך ומראה פנים, וכל זה בדרך הפלפול, ואין לזה קיום ועמידה. וחכמה זו שעושה הרב עם התלמיד יש בה עָרְמָה, ועל זה נאמר 'אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה' (משלי ח, יב) ובחכמה כזו שיש בה עָרְמָה בהיתר נשתמש בה יעקב אבינו עליו השלום בהנהגתו עם עשו ובלקחו הברכות ממנו, לכן כתיב 'בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ' (בראשית כז, לה) ותרגם: בחוכמתא. וזהו שנאמר 'הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב' (ישעיהו כז, ו) שהלכו בעקבותיו, ולכן גם הם נשתמשו בחכמה זו שיש בה עָרְמָה.