בניהו על שבת קלט.

אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה. נראה לי בס"ד, פדיון ירושלים תלוי בתיקון הברית שהוא נקרא בשם 'רֹאשׁ הַגְוִיָּה' וגם הוא סוד אות ו' נמצא שי לו רמז באותיות ר"ו. וזה נרמז בשם יְרוּשָׁלַיִם שהיא אותיות יַשְׁלִים ר " ו , שצריך האדם להשלים תיקון הברית שהוא נרמז באותיות ר"ו, ובזה יהיה שלום 'יְרוּשָׁלַיִם' וזהו שאמר 'אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה' חלק תיבת 'צְדָקָה' לשנים וקרי בה 'צד קה' והיינו בצד אותיות 'קה' יש אותיות 'רו' הרומזים לברית שהוא סוד ו' והוא ראש. ויש להקשות, דבפסוק כתוב ' וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (ישעיה א, כז) וירושלים מאן דכר שמה הכא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דשם טפטפי " ה הוא של המחשבה שבו נתקנת המחשבה ונטהרת. וכתב הרמ"ז ז"ל [רבי משה ב"ר מרדכי זַכּוּת], דשם זה יוצא משם י"ה במילוי אלפי"ן. והנה שם י"ה הוא כפול ומכל שם י"ה יוצא ט"פ כמו שנאמר הרמ"ז ז"ל, ולכן נקרא טפטפי " ה שהוא ט " פ ו ט " פ שיוצאין משם י " ה. ולזה אומר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה 'מִשְׁפָּט' אותיות ' שם ט "ף' שבו נטהרת המחשבה, וְצִיּוֹן תִּפָּדֶה על ידי טהרת המחשבה. ושם ט " ף [89] עולה מספר פָּדֶה [89] ולזה אומר בשם ט"ף תִּפָּדֶה, שיהיה ממנו פדיון יען כי ' וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' רוצה לומר ' ושב י "ה' שממנו יוצא מספר שם ט"ף 'בִּצְדָקָה' בתורת צדקה שהוא שם י"ה כפול, והכפל הוא צְדָקָה ובזה יושלם שם טפטפי " ה שהוא ט " פ ו ט " פ אם אותיות שם י " ה שממנו יוצא זה, ובזה יהיה פדיון לציון שהיא חלק מירושלים ונמצא 'יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית בִּצְדָקָה'.

אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. עיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע שפירשתי בס"ד, הַדַּיָּנִים הם שלשה כנגד שלשה אבות שסופי תיבות שלהם 'מַקֵּל' והם לקחו שלשה אותיות אחרונות של אברה ם יצח ק וישרא ל לכן נַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. וכאן אוסיף לבאר בס"ד, דידוע שם אהי " ה [21] חותם אֱמֶת [441] כי מספרו כ"א, וכ"א פעמים כ"א עולה אֱמֶת [21×21=441] וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. ולפי האמור שלשה ב"ד הם כנגד שלשה אבות כמו שנאמר בקהילת יעקב, הם צריכין לדון דין אֱמֶת כפי הוראת שם אהי"ה הרמוז בראשי תיבות אברהם יצחק וישראל שהוא חותם אֱמֶת כאמור. אך אלו הדיינים לא היו לראש לתפוס מדת אֱמֶת הרמוזה בראש שמות האבות, אלא היו לזנב שלקחו ותפסו אותיות 'מַקֵּל' שבסוף שמות האבות, ונעשו בהם 'מַקֵּל' לְחַזָּנֵיהֶם.

"כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם" אֵלּוּ הַדַּיָּנִים שֶׁלּוֹקְחִים שֹׁחַד דָּמִים. דהמעות נקראים 'דָּמִים' בלשון חכמים וגם בעול שעושים שנוטלים ממון מן ראובן ונותנין לשמעון שלא כדין, דהוי כאילו נוטל נפשו שהם שופכי דמים ממש, הרי תרי גווני 'דָּמִים' יש בידם. א' דמים ממש דהוה ליה נוטלים נפשו של זה. וא' דמים הם המעות של השוחד, וזהו שנאמר כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם 'ב' דָּם' רוצה לומר שני מיני דָּם כאמור.

שִׁכְרוּת הוּא דְּלָא הֲוָה, שְׁתִיָּה מִיהָא הֲוָה. יש להקשות, אם כן הוה ליה למימר וַיִּשְׁתּוּ דוקא? ונראה לי, דאי אמר וַיִּשְׁתּוּ לא הוה משמע ששתו יין ודבר המשכר, אלא שתו שאר משקים ששותין לתענוג. אי נמי הכי קאמר שתו שיעור המשכר, אך הם לא נשתכרו. ובאמת מה שנאמר על יוסף הצדיק עליו השלום 'נְזִיר אֶחָיו' (בראשית מא, יד) אינו נזיר ממש, דהא כתיב ביה ' וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו' (שם מט, כו) ונזיר אסור בגלוח, אלא היה נָזִיר מִן הַיַּיִן בלבד ואפילו ענבים וצמוקים אפשר דהיה אוכל.