בניהו על מגילה טז.

בַּהֲדִי דְּקָא שָׁקִיל לֵיהּ אַנְגִּיד וָאֶתְנָח. קשא אמאי לא אנגיד בשעה שהרחיצו ובשעה שהביא הזונה מביתו? ונראה לי בס"ד שבגלוח שערות האדם מסתלקים ממנו כוחות הדינין וזאת הכונה צריך להתכוין המתגלח בשעת גלוח להעביר ממנו כוחות הדינין, והמן לא נאנח בשביל בזיון שלו היה נאנח איך יגלח את מרדכי! ונמצא הוא בידו מסלק ומעביר ממנו כוחות הדינין שהיו מתוחים עליו, אם כן בזה ודאי יצליח ויקום עליו אבל על בזיונו לא אכפת לו כי אמר זה דרך אקראי ודבר עובר הוא ואחר שעה יחזור לממשלתו.

גחין סליק אגביה. נראה לי בס"ד גם דבר זה נרמז בדברי המלך שאמר לו (אסתר ו, י) 'וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי' כן לשון מושב כמו כִּיּוֹר וְכַנּוֹ, רוצה לומר תעשה עצמך כן תחת כפות רגליו שירכב על גבך ויעלה על סוס שרכב עליו המלך.

וְכִי הֲוָה סָלֵיק בָּטַשׁ בֵּיהּ. נראה לי בס"ד הטעם דבטש ביה כדי להראותו כוחו, כי הוא עתה אמר לו לא יכילנא למרכב דכחיש חילאי מתעניתא, על כן כיון לצערו להראותו כוחו חזק ולא אמר לו כן אלא כדי לרכוב על גבו ולעשותו במה תחת רגליו ולכן בטש ביה כי מן הבטישה ניכר אם הוא עודנו גבור וחזק דאם חלש תהיה הבטישה רפויה וקלה ולא ירגיש בה המן יען כי המן היה שמן עב וגס ולא ירגיש מבטישה רפויה וקלה לכך בטש בכח וחוזק להראותו כוחו שיהיה המן הגס מרגיש בה כאלו נפל על גבו סלע משקל חמש סאין, ואפשר דהמן כאיב ליה הבטישה שבטש בו שנשברו עצמות גבו וצעק וי מחמת הכאב, ונרמז זה באומרו (אסתר ו, יא) 'וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ' דאחר שהרכיבו 'וַיִּקְרָא' לְפָנָיו חלק התיבה לשתים 'וַי קָרָא' לְפָנָיו שקרא לפני מרדכי וַי! מרוב הכאב שבטש בו בעת שהרכיבו. גם נראה עוד טעם דבטש על גבו של המן להראות לו כי הוא גובר עליו בזכות עסק התורה הרמוז באות למ"ד שהוא לשון לימוד ועולה על כל האותיות, והנה אות למ"ד רמוז באותיות שהם על גב אותיות המן כי למעלה מאותיות 'המן' יש אותיות 'למד'. ומה שאמר לו אבל בעמלק כתיב (דברים לג, כט) 'וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ' הכונה רוצה לומר שהכתוב אמר שאעשה אותך במה תחת רגלי שאדרוס עליך ולזה אמר בָּמוֹתֵימוֹ שהם עצמם יהיו במה תחת רגליכם שתדרסו עליהם וגבר ישראל.

שָׁקְלָה עֲצִיצָא דְּבֵית הַכִּסֵּא וְשַׁדְיָא אַרֵישָׁא דְּאָבוּהָ. נראה לי בס"ד דבר זה קרה לו לרמוז על עניינו כי הקליפה מזונה מן הצואה ולכן שדיא ליה צואה על ראשו ששם שורה כח קליפתו. ונפלה בתו מגג לארץ רמז על כח קליפתו שיפול לתהומא רבא, גם רמז שאותו היום נפול יפול המזל של המן.

כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין, יוֹרְדִין עַד עָפָר. נראה לי בס"ד בעפר נרמז עלייתם מן הירידה בזכות שבעים פר שמקריבים בחג, ונרמזו ב'עפר' שהוא 'ע' פר' ובזה פרשתי בס"ד (במדבר כג, י) 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב' רוצה לומר מי יכול למנות התועלת והטובה שיהיה לישראל מן ע' פר, ולכן נאמר (תהלים קיג, ז) 'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל' אלו ישראל שהם דלים יהיה להם קימה מן ע' פר. וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין , עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים רמז בזה שתהיה עלייתם בתכלית המעלה וההשפעה הגדולה שרמוזה באותיות כוכב שהוא כ"ו כ"ב, כלומר שפע הוי"ה ב"ה שמספרו כ"ו בכ"ב צינורות שהם כ"ב אותיות התורה ולזה אמר עולין עד הכוכבים.

אָמַר: וַי מִבֵּיתָא, וַי מִבְּרָא. נראה לי בס"ד נזרקו דברים אלו בפיו שיש בהם טעם אף על פי שלא היה מבין מה הוא שח! והיינו כי המן הרע כפול ברע שלו מבית ומחוץ כי בתוך אותיות המן יש עוד המן אחר כזה ה" ה מ" ם נו" ן , להורות כי הוא המן הרע בנגלה והמן הרע בנסתר ולכן אמר וַי מִבֵּיתָא, וַי מִבְּרָא! דהיינו וַי מִבֵּיתָא המן הפנימי וַי מִבְּרָא המן החיצון, ועוד אמר ב' פעמים וַי כי המן ה"ה מתפאר בלבבו ואומר שיש לו לב מבין וצופה למרחוק ולכן אמרו רז"ל על אומרו (אסתר ה, יג) 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי' תיבת זֶה אמרה על לבו שהיו כל גנזיו חתומים על לבו, ולכן כשאמרה אסתר (אסתר ז, ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וכו', אמר לה (אסתר ז, ה) 'מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן' רוצה לומר עתה נראה שאדם זה אשר עשה כן יש לו לב רחב לחשוב מחשבות למרחוק וצד אותך ברשת לבו שידע שאת יהודית ונתן עיניו להרוג אותך ומחמת שאת מלכה לא יוכל להלשין עליך בפירוש להרוג אותך לכך עשה תחבולה זו לכתוב בחוקי מדי ופרס לְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים בסתם שאז על פי חוקי מדי ופרס כיון שאת יהודית נכנסת בכלל הגזרה ואי אפשר לפטרך אפילו את מלכה ולכן עתה אמר אחשורוש וי מביתא המן הפנימי וי מברא המן החיצון.

רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעָתִיד בֶּן לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁיֵּצֵא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֲמִשָּׁה לְבוּשֵׁי מַלְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'. ויש להבין למה כפל הלשון באמרו רֶמֶז רָמַז לוֹ? ונראה לי בס"ד שני רמזים רמז לו אחד בחמשה חליפות לבגדי מלכות (בראשית מה, כב) ואחד בשלש מאות כסף הוא מָרְדֳּכַי יְהוּדִ י שעולה שלש מאות עם הכולל. ומה שאמר כְּפִי כֵּן לִבִּי, דריש כי עם האותיות גימטריא לב, וזהו (בראשית מה, יב) 'כִּי פִי' רוצה לומר לבי כמו פי ופי כמו לבי.

שִׁגֵּר לוֹ יַיִן יָשָׁן שֶׁדַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. נראה לי בס"ד יַיִן יָשָׁן רמז לגבורות שיצאו קודם החסדים לכן נקראים יַיִן יָשָׁן ורמז אותם ביין ישן ששגר לו ונרמז זה מאומרו (בראשית מה, כג) 'מִטּוּב מִצְרָיִם' כי חלק הטוב המחיה את מצרים הוא אור הגבורות כי היה להם יניקה מן מ"ח צרופים שמות אֱלֹקִים דלכך נקראו בני חם כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל.

'שָׂשֹׂן' זוּ מִילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ'. פירש רש"י: מילה שנתנה באמירה ולא בדיבור שנאמר (בראשית יז, ט) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר'. וקשא אי משום הכי הא איכא כמה מצות שנתנו באמירה ולא נקיט בהו דבור, מצות הקטורת ומצות קרבן פסח וקדוש החודש? ונראה לי בס"ד כי ידוע כל מצוה שהיא קשה לגוף ראוי לאומרה בלשון דבור שהוא קשה וכל מצוה שאינה קשה לגוף נכתבה בלשון אמירה שהיא רכה, וכמו שאמרו רז"ל דבור קשה אמירה רכה, ועל כן מצות הנזכרים לעיל בדין הוא שיהיו נאמרים בלשון אמירה דאינם קשים לגוף אבל מילה דקשה לגוף ראוי שתהיה בלשון רכים, ונמצא שינה בה הכתוב לומר אותה בלשון אמירה, ולכן דריש אִמְרָתֶךָ על מילה דאית בה חדוש ששינה בה למכתב אותה בלשון אמירה אף על פי שראויה להכתב בלשון דבור והרי זה חידוש!

שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּקוּמָה לְמַפָּלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים. הא דנקיט לשון תְּקוּמָה, נראה לי בס"ד חולה שאינו גוסס עושין לו תקון על ידי סממנים ושואלין עליו מה טיבו ומה יאכל, אבל הגוסס אין עוסקים בתיקון שלו מתיאשים ממנו ואין שואלין עליו מה טיבו ומה יאכל כי הוא נחשב אצלם מת, ולזה אמר לא תהיה להם תְּקוּמָה היא מורכבת ונטרקון היא תִּקּוּן מַה , רוצה לומר לא יהיה להם תיקון ואין שואלין עליהם מה ומה במפלתם.

'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ' מְלַמֵּד שֶׁבָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו. נראה לי בס"ד שבא לומר 'וַי אַבֵּד' חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ (אסתר ט, ו) , כלומר וי על שאבדו חמש מאות איש ובא מלאך וסטרו על פיו שלא הניחו להוציא מפיו אות יו"ד של וַ י , אלא יצא אות וא"ו של וַ י דבוק עם אבד שנבלעה אות היו"ד, ועל ידי כך נשמע מפיו שאמר וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ ולא נשמע וַי שאם היה נשמע וַי לא היתה אסתר מבקשת ממנו לתת (אסתר ט, יג) 'גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם' והיו מפסידים את יום טוב השני הזה של יום ט"ו. ונראה לי דהמלאך נרמז בתיבת יהודים דכתיב וְהָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, כי תיבת 'יְּהוּדִים' יתירה והיינו כי יְּהוּדִים [75] גימטריא ע"ה, ועם נקודות שור"ק וחיר"ק שהם מספר עשרים הרי צ"ה כמנין מַלְאָךְ עם האותיות [95] . נראה לי בס"ד דקראם בְּנֵי אֵלִים דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים בסוד הכתוב (במדבר יא, כו) 'שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד' כי דד ימין יונק מן אותיות אֵ־ל דשם אֱלֹקִים ודד שמאל יונק מן אותיות מי דשם אֱלֹקִים עיין שם, וידוע דהאבות הם כמו דדין שמניקין את ישראל ואם כן אברהם אבינו ע"ה הוא דד ימין שיונק מן אֵ־ל דשם אלקים ויצחק אבינו ע"ה דד שמאל שיונק מן ים דשם אלקים ויעקוב כלול משני הדדים ולכן נקראים האבות בְּנֵי 'אֵלִים' שהם כמו הדדים שיונקים מן אֵ ־ ל ומן ים צירוף אֵלִים.