בניהו על ברכות כד:

אִלּוּ לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה, דַּיִּי. צריך להבין למה חרד על דבר זה טפי משאר הלכות, גם משמע שדבר זה נוגע לענין שלו, ומה הוא? ונ"ל בס"ד, דודאי רבי אבא לא הוה פליג על רב יהודה רבו בדבר זה שאסר העליה מבבל לארץ ישראל. ואם כן מה ראה לעשות מעשה היפך הדין? אך הענין הוא ע"ד מה ששמעתי מספרים על גאון אחד שהיה לו חשק נפלא בעסק התורה, ואינו בטל מדברי תורה אפילו שיעור חמשה רגעים. ונזדמן לו פעם אבלות, והיה מחביא עצמו חדר תוך חדר ועוסק בתורה. ובהיותו נטמן לעסוק בתורה, נכנסו חביריו למקום שיושב פתאום, וראו הספר בידו ולומד בו. א"ל: מה אתה עושה? אָבֵל אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה! אמר להם: ידעתי כי אני עובר על דברי חכמים, וידעתי כי בודאי יקבל ביום הדין עונש על דבר זה, והוא מוכן לסבול לקבל העונש הזה ברצון יהיה מה שיהיה, כי הוא אינו יכול להתאפק לסבול צער בטלה מדברי תורה שקשה עליו כמות! וכיוצא בזה השיב בן עזאי לחכמים, על מה שהוכיחו אותו שלא עסק בפריה ורביה, וא"ל: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה (יבמות סג:) וכן היה דעתו של רבי אבא בדבר זה, אף על פי דידע דאיכא איסורא לעלות מבבל לארץ ישראל, עם כל זה מחמת שגברה אהבתו בארץ ישראל ואינו יכול להתאפק, אמר טוב שאעשה איסור זה של עליה מבבל לארץ ישראל, אף על פי שצריך לקבל עליו עונש בבית דין של מעלה, כי מרוב אהבתו בארץ ישראל קשה עליו מניעת העליה אליה יותר ממות. ולכן עתה שהלך לפסוק בתוך התפילה, כדי לדבר דבר הראוי לאומרו לכבוד הקב"ה, מצא בדין זה סברא המחזקת סברתו, דסבר ניחא ליה למעבד איסורא זוטא בשביל חשק ארץ הקדושה, דהא כאן הדין ידוע דאסור להפסיק בדברים אחרים בתוך התפילה אך עכ"ז התירו להפסיק בדברים אלו בשביל שיש באמירתם כבוד שמים, כן אעשה איסור זה של עליה מבבל לארץ ישראל, בשביל שאני יש לי חשק עצום ואהבה גדולה בעליית ארץ ישראל, ולכך שמח בדבר זה והפליג בשבחו, מפני שמצא בו דוגמא לחזק סברא שלו בעלייתו לארץ ישראל.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, פּוֹסֵק. פירוש: מְּבוֹאוֹת שדרכן להיות מְטֻנָּפוֹת על הרוב, אפילו שהוא לא בדקן עתה, ולא ידע אם יש שם טינוף וצואה או לאו, דאפשר דליכא. דאם ראה שיש שם צואה, לא אצטריך ללמדנו דין זה שלא יקרא קריאת שמע, וכי סלקא דעתך שיקרא קריאת שמע בבית הכסא ח"ו?! ולכן כיון דאיירי בהיכא דלא ראה ולא ידע אם יש שם צואה, ורק משום דדרכן להיות מְטֻנָּפוֹת על הרוב, קאמר שלא יקרא, ולא עוד אלא שאם היה קורא צריך לפסוק. ועל זה שואל בגמרא: לֹא פָּסַק, מַאי? פירוש: אם קרא ולא פסק דעבד איסורא מאי, אם יצא ידי חובת קריאת שמע ויענש על אשר לא פסק? או דלמא גם ידי חובת קריאת שמע לא יצא! ועל זה מביא רַבִּי מְיָאשָׁא פסוק: חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם (יחזקאל כ, כה) , דקשה, כיון דקרי להו חֻקִּים וקרי להו מִשְׁפָּטִים נמצא מצות גמורות הם, ואיך אומר עליהם לֹא טוֹבִים וְלֹא יִחְיוּ בָּהֶם? אלא ודאי דאיירי בכהאי גוונא שהוא קרא קריאת שמע במבואות שדרכן להיות מטונפות, דהוא עבד מצוה גמורה וחק היא ויצא ידי חובתו, אך משום דעבד איסורא לעבור על דברי חכמים שצווהו לפסוק ולא פסק, ולהכי קרי להו לזו וכיוצא בה בשם לֹא טוֹבִים וְלֹא יִחְיוּ בָּהֶם. וְרַבִּי אַסִי אָמַר על זה נאמר: הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא (ישעיה ה, יח) . וצ"ל, מה הם החבלים שיש לשוא? אלא איירי בכהאי גוונא שלמד תורה במקומות מטונפות שנתן כח לְסִטְרָא אַחְרָא דנקראת שָּׁוְא , וזהו הכח, תעשהו הַסִטְרָא אַחְרָא חבלים שתמשוך בהם עונות ואיסורים לזה האדם להכשילו בהם. וְרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אמר על זה נאמר: כִּי דְּבַר ה' בָּזָה (במדבר טו, לא) פירוש: הרי זה כמי שמביא דורון יקר למלך, ופרס עליו סמרטוט בלוי ומזוהם, כך הקורא קריאת שמע במבואות ומקומות מטונפות, שביזה דבר ה' בדבר זה. ושאלו וְאִם פָּסַק, מַה שְּׂכָרוֹ? פירוש: אם שכרו הוא רק שיהיה נעדר הרע ממנו, דוגמת מעשה במצוה זו שהיא העדר הקריאה במקום זה, או דלמא ישיג טוב בעין? והשיב: עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים (דברים לב, מז) . פירוש: אף על פי שמצותכם בדבר זה אינה אלא העדר, לא יספיק לכם שכר שהוא רק העדר הרע, אלא תַּאֲרִיכוּ יָמִים שהוא השגת טובה בעין.