בן יהוידע על יומא עו:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק : ' יַיִן ', שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד אותיות 'יַיִן' במילואם כזה י ו " ד י ו " ד נ ו " ן עולה המילוי מספר יְלָלָה עם הכולל [76] ואם תצרף עם המלוי מספר הפשוט יהיה מספר יַיִן [70] מספר עוֹלָם [146] נמצא יפה דרש שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה דייקא לָעוֹלָם דייקא. ונרמזה היללה במלוי לומר אימתי יביא יללה? הוא כאשר האדם ימלא כריסו ממנו אבל שותה דבר מועט יפה הוא.

' תִּירוֹשׁ ', שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קהילת יעקב ז"ל בשם ספר התמונה תָּיו לשון גבול כמו (במדבר לד, י) 'וְהִתְאַוִּיתֶם' (משלי כג, ג) 'תִּתְאָו' ולכן אות תָּיו היא בסוף אלפא ביתא שהיא גבול לכל האותיות עיין שם. ובזה מובן כאן רמז נכון כי 'תִּירוֹשׁ' כתיב בחול"ם במקום וא"ו ונמצא תִּירוֹשׁ הוא אותיות תָּיו רָשׁ אך אותיות ר"ש אינם מחוברים יחד אלא אות וא"ו מפסיק בתוכם ומבטל משמעותם ואם זכה לעשות גבול בשתיית היין שאינו שותה יותר מן הראוי אז אצלו הוא תִּירוֹשׁ דאותיות תָּיו שהם לשון גבול מחוברים עם אותיות רש ומתבטל משמעות של רָשׁ, אבל המתגרה בו כלומר שאינו עושה גבול בשתייתו אלא שותה יותר מדאי בלי גבול אז יסתלקו אותיות תָּיו שהם לשון גבול מן תִּירוֹשׁ וישאר אותיות רש לבד להורות שֶׁנַעֲשָׂה רָשׁ. או יובן קרוב לזה דאיתא באותיות דרבי עקיבא תָּיו רומזת לתורה ולכן נרשם על מצחות הצדיקים תָּיו של דיו (שבת נה.) יעוין שם. ויש שותה כדי להתפקח כמו שאמר 'חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין' וכן אמר רבי הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי דאורייתא דנכנס יין יצא סוד (סנהדרין לח.) הנה זה טוב בודאי ונקרא תִּירוֹשׁ שמחובר תָּיו עם רש ובטל רָשׁ ואם לאו ששותה לשכרה דוקא נעשה רָשׁ שיסתלקו אותיות תָּיו וישאר רָשׁ.

זָכָה נַעֲשָׂה רֹאשׁ. נראה לי בס"ד וא"ו דתיר ו ש אף על גב דלא כתיב יוצאה בקריאה וְיֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא ואם תחלק אות ו' לשני אותיות לעשות אותה אות א' ואות ה' אז תצרף אות ה' עם תי' ד תי רוש ויהיה בידך תיבת תהי ותצרף אות א' עם אותיות ר " ש דתירוש ויהיה בידך תיבת רֹאשׁ הרי כאן תיבות תְּהִי רֹאשׁ נמצא אותיות תִּירוֹשׁ נעשו תְּהִי רֹאשׁ. או יובן בס"ד זָכָה לשתות שיעור בינוני כדי להתפקח בלימוד התורה הרמוז באלף לשון (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' נַעֲשָׂה רֹאשׁ שיבא אות א' ויפסיק בין אותיות רש וזהו שנאמר (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' רמז לאות א' שמספרו אחד וְחוֹטֶא לשון חסרון. ומה שאמר זָכָה מְשַׂמְּחוֹ , לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ נראה דהשותה מעט שהוא שיעור שמחה שמשמח הלב אז דבורו יהיה מעט וזה נרמז בשמחה 'שָׂח מַה' רוצה לומר שָׂח מעט כמו (שמות טז, ז) 'וְנַחְנוּ מָה' שיחתו מועטת מה שאין כן השותה הרבה מרבה דברים ותהיה שיחתו מרובה הרי זה משמעו כי הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא (משנה אבות א, יז) .

חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין. פירש רש"י 'עשאוני פקח' ומקשים מה בא רש"י ז"ל לחדש בזה? ונראה לי בס"ד דהיה אפשר לפרש דברי רבא קאי על לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ ונקיט פַּקְחִין על דרך סגי נהור שרצונו לומר קפחין כדאיתא בשבת (שבת דף קמז:) 'חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל' ועל זה קאמר רבא ההנאות של המשכת האדם אחר היין ומיני בשמים מְקַפְּחִין אותו ונקיט פַּקְחִין אות פ' קודם קו"ף על דרך סגי נהור דאלו הם מילות הפוכות כמו כֶּשֶׂב כֶּבֶשׂ שִׂמְלָה שַׂלְמָה וכמו שאמרו מהרש"א ז"ל לעיל (יומא עה:) במאמר אַל תִּקְרִי 'שָׁטוֹחַ', אֶלָּא 'שָׁחוֹט', עיין שם, וכן כאן במקום קַפְּחִין אמר פַּקְחִין, לכך בא רש"י ז"ל לפרש 'עשאוני פקח' והיינו פַּקְחִין כמשמעו ממש, וקאי על חלוקה ראשונה דאמר זָכָה מְשַׂמְּחוֹ.