בן יהוידע על יומא עה:

וְהָא אָמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא, לָא נֵיכְלֵיה אֶלָּא בִּימָמָא. מקשים איך סלקא דעתך דמקשן לחשוב דאביי בעי יממא ממש, והלא אביי נקיט מילתיה על דברי רב יוסף שאמר מכאן לסומין שאוכלין ואינן שביעין ואמר אביי הילכך וכו'. נמצא אביי בא לאפוקי המחשך, ומה שאמר 'יְמָמָא' לאו דוקא, דאינו יממא ממש. ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה קשיא ליה בדברי אביי דקאמר 'אֶלָּא בִּימָמָא' שהוא לשון שלילה ואי אמרת 'יְמָמָא' דנקיט אביי הוא כעין יממא דהיינו לאור הנר אם כן מה בא לשלול ולמעט במילת 'אֶלָּא'? על כן מוכרח לומר יְמָמָא ממש קאמר דאינו דומה אור הנר לאור היום ותירץ לו 'כְּעֵין יְמָמָא' קאמר רוצה לומר באור רב שהוא כעין יממא, ובא לאפוקי אור מועט שהוא של נר יחיד והוא רחוק או גבוה שעל ידי רואה המאכל, אך אינו רואה ראיה שלימה.

כְּתִיב: (שמות טז) 'לֶחֶם', וּכְתִיב: 'שֶׁמֶן', וּכְתִיב: 'דְּבַשׁ'. קשה והלא לחם ודבש כתיב בבשלח (שמות טז, לא) ושמן בפרשת בהעלותך, ואם כן הוה ליה למימר וּכְתִיב 'דְּבַשׁ' וּכְתִיב (במדבר יא, ח) 'שֶׁמֶן' כפי סדר המקראות? ונראה לי בס"ד דהקושיא היא דהוה ליה למימר בבשלח 'וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן' מפני ששם באותה פרשה קראו לחם שהוא שם דבר האפוי בתנור, ובפרשת בהעלותך שלא קראו לחם יאמר וְהָיָה טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שהוא דבר המטוגן, ולזה אמר כְּתִיב 'לֶחֶם' שנמצא דימהו לדבר האפוי בתנור וּכְתִיב נמי 'שֶׁמֶן' דדימהו גם כן לדבר האפוי, וּכְתִיב 'דְּבַשׁ' שדימהו לדבר המטוגן וקשיא ליה בזה דהוה ליה להזכיר קריאת שם האפוי במקום שהזכיר שם האפוי, שיזכיר שמן במקום שהזכיר לחם, ולמה הזכיר דבש במקום שהזכיר לחם? ועוד נראה לי בס"ד דהמקשן הזכיר בדבריו סדר זה שהוא לֶחֶם שֶׁמֶן דְּבַשׁ מפני שסדר זה רמוז בתיבת לְשַׁד שהוא ראשי תיבות לֶ חֶם שֶׁ מֶן דְּ בַשׁ? ונראה לי לכך התרצן השיב לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש. וקשה הוה ליה להזכיר זקנים ברישא והדר נערים והדר תינוקות או יזכירם מקטן ועד גדול תינוקות נערים זקנים? אך נראה לי דהתרצן השיב כפי מה שתפס המקשן לחם ושמן ודבש. ונראה לי בס"ד נקרא לֶחֶם [78] כמנין שלשה הויו"ת [26×3=78] שהם שלשה ספירות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] ונקרא שֶׁמֶן שהיה יורד מן הַ' שָּׁמַיִם' שהוא מספר שֶׁמֶן [390] ונקרא דְּבַשׁ אותיות ב ' שד שדומה לחלב שיש בשני שדיים שיש בו כמה מטעמים.

וּמוֹתְבֵי לֵיהּ אַתְּלֵיסַר רִיפְתֵּי. נראה לי בס"ד מספר י"ג זה היה בהשגחה פרטית מן השמים שניתן בו כח התפשטות עד י"ג לרמוז ששפע זה יקר נמשך ממקום עליון של י"ג.

רַב יְהוּדָה מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי דָּנֵי. נראה לי בס"ד הטעם ששולחים אותו מן השמים בין חביות של יין לרמוז לו שהוא ראוי לאכול מזה מפני שמילא כריסו מן התורה שנמשלה ליין. ובזה יובן מה שאמר בגמרא דעירובין (עירובין נד.) אמר לו שמואל לרב יהודא 'שִׁינְנָא חֲטוֹף אֱכוֹל חֲטוֹף אִישְׁתִּי' עיין שם. והיינו חֲטוֹף מן השליו הנמצא לך בין החביות וְחֲטוֹף וְאִישְׁתִּי יין מן החביות, כי בעבור שומן רב כזה צריך לשתות יין להחזיק האצטומכא. וסיים 'דְּהַאי עָלְמָא דַּמְּיָא לְבֵי הִלּוּלָא' שעושין בשביל מצות פריה ורביה כן אתה באכילתך ושתייתך תעשה פריה ורביה בנשמות על ידי בירור ניצוצי קדושה שתתברר באכילה ושתיה העדיפה לך ביותר.

רַב חִסְדָּא, מַשְׁכַּח לֵיהּ בֵּינִי צִיבֵי. נראה לי בס"ד הטעם שמוצאו שם לרמוז שהוא זכה לזה המאכל הטוב בזכות התורה שנמשלה לעץ דכתיב ( משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וכו'. או יובן בס"ד דאיתא בגמרא דגיטין (גיטין נו.) רב חסדא כל מפתחות האוצרות של מאכל ומשקה היה מוסר לשמעיה חוץ מאוצר העצים היה נשאר בידו והיה פותח ונותן להם עצים שצריכין להדליק, עיין שם. ולכן היה נמצא שם דוקא כדי שלא ימצאהו שום אדם אלא הוא לבדו ימצאהו ויקחהו, ואפילו אנשי ביתו לא יהיו יודעים מהיכן בא לו זה השליו. ומה שאמר רָבָא הֲוָה רָגִיל , מַיְתִּי לֵיהּ צַיְּדָא כָּל יוֹמָא מֵאַגְמָּא , לרמוז לו שזה בא לו בזכות התורה שנמשלה לעץ שתול על מים, דכתיב (תהלים א, ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וכו', ובאגם גדלים העצים עלי מים. גם היה הצייד מביא לו, זה רמזו לו כי זוכה לזה המאכל בשביל שיצוד ניצוצי קדושה על ידי אכילתו בכונה ובברכה. ומה שאמר וּבְדִיל רַבָּה אָכִיל תַּלְמִידָא נראה לי על פי מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דרב חסדא הוא סוד החסד ורבא שלקח בתו היה בסוד היסוד שיש בו חיבור הוי"ה אלקי"ם הוי"ה אדנ"י שעולה מספרם 'רָבָא' [203] יעוין שם. ולזה אמר בְדִיל רַבָּה שהוא סוד החסד העליון אָכִיל תַּלְמִידָא שהוא בסוד היסוד שמשם מקבל הארותיו.

טַל מִלְּמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה. נראה לי בס"ד ב' פעמים טַל הוא מספר לֶחֶם דהמן נקרא (שמות טז, ד) 'לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', שלשפע מן ג' ספירות ראשונות שהם שלשה הויו"ת כמנין לֶחֶם [78] , וזהו שאמר דָּבָר שֶׁנִּמּוֹחַ עַל פִּסַּת הַיָּד, כי ידוע שלשה ראשונות רמוזים באותיות י"ה ובפיסת היד יש ט"ו פרקים כמנין שם י"ה. ועיין בשער הכונות בסוד אחיזת הכוס הקידוש בידים, יעוין שם.

וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים לֶחֶם. נראה ודאי גם רבי עקיבא כונתו על הרוחניות של מָן ולא עליו בעצמו אך רבי ישמעאל הקשה לו דאין הרוחניות נקרא בשם לֶחֶם. אי נמי הקשה לו כן על שדרש אגדה זו בפומבי שהשומעין יבינו הדברים כפשוטן שאוכלים מן ממש דעדיין באותו זמן לא הורגלו לדרוש אגדות כאלה בפני המון העם שחושבין הדברים כפשוטן ומתפלאים.

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (דברים ט, ט) "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל למה לא הביא פסוק הקודם בכי תשא (שמות לד, כח) 'לֶחֶם לֹא אָכַל' עיין שם? ונראה לי בס"ד כי שם כתיב הכי וַיְהִי שָׁם עִם הֳ' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וכו' ולזה יש לפרש שהיה במדור עליון למעלה ממדור המלאכים, אבל לעולם המלאכים במדור שלהם אוכלים מן ולכן הביא פסוק 'וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי' דזה אי אפשר לפרשו במדור עליון ממדור המלאכים אלא תחתון, דהא אמר וָאֵשֵׁב בָּהָר ועם כל זה לא אכל, וכל שכן המלאכים במקומן.

לֶחֶם שֶׁנִּבְלַע בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. יש להקשות למה לא אמר גידין נמי דגם הם מקבלים מזון? ונראה לי כי המן היה בסוד החסדים, וידוע כי רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח עשה שהם חסדים ולכן ניתן המן בזכות משה רבינו ע"ה שהיה בסוד החסדים, כמו שאמר רבינו ז"ל על פסוק (שמות ב, ב) 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא' ולכן נבלע בנס ברמ"ח איברים דוקא, גם אמרו רבותינו ז"ל (תענית ט.) דהיה המן על ידו יתברך בזכות אברהם אבינו ע"ה שאמר (בראשית יח, ה) 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' ו'אַבְרָהָם' [248] הוא סוד החסד ומספר שמו רמ"ח לכך נבלע ברמ"ח אברים דוקא.

וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּךְ, עַכְשָׁיו אֲנִי מַטְרִיחַ אֶתְכֶם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת דִּכְתִיב: (במדבר לג, מט) "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים". יש להקשות מאחר שהם נפנים לאחוריהם דוקא נמצא טרחא זו אינה גזרה שוה בכולם והאחרון אינו טורח כלל? ונראה לי בס"ד כי אי אפשר שיהיו נפנים כולם כשיעור מיל, דצריך שיתפזרו בעת פנותם שלא יראה אחד פרוע חבירו לכן אחר שיחנו יחלקו מדבר שלאחריהם י"ב מיל וכל שבט יפנה במיל אחד המיוחד לו, ושבט הפנימי שהוא בראש המחנה יקח לו שיעור מיל הראשון הקרוב למחנה וכן על זה הדרך עד ששבט שבסוף המחנה יתרחק ליקח מיל האחרון של השנים עשר, ונמצא בזה הם שוים בטרחא.

"לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁיָּרַד לוֹ מָן כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. קשה אם הדברים כפשוטן למאי אצטריך כל רבוי זה על חנם כי הוא יאכל כשאר אינשי? ועוד לצדיקים היה יורד על פתח האוהל ואיך היה מקום על פתחו להכיל זה? ונראה לי בס"ד דאין הכונה על כמות המן דכמותו ודאי היה שוה כשאר עומרים של ישראל אך על האיכות איירי כי היה מלובש במן חלק רוחני שעל ידי היו מתחכמים בתורה כל אוכלי המן והיה יורד ליהושע בעומר שלו כח רוחני שיעור רב באיכותו כנגד כל חלק רוחני שהיה יורד לכל ישראל בעומרים שלהם, ולכן נתחכם כנגד כולם וזכה למלאות מקום משה רבינו ע"ה לשפוט ישראל.