בן יהוידע על יומא לח:

מַנִּיחַ גּוּדָלוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין. נראה לי בס"ד רמז בזה כי ידוע שהגודל רומז לישראל ושאר אצבעות לשאר אומות, ולכן הגודל נבדל דכתיב (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' ולזה הגודל הרומז לישראל מַנִּיחַ לְתוֹךְ פִּיו לרמוז שישראל הם בעלי הבית ושאר אומות מבחוץ הם עומדין, וּמַנִּיחַ אֶצְבַּע הסמוכה לגודל שהיא גבורה בֵּין הַנִּימִין רוצה לומר באמצע השפה כי אותיות של השפה הם בומ"ף ואמצע בומ"ף מ"ו שהוא מלוי ע"ב שבו תתמתק הגבורה על ידי אמירת השיר.

שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קוּלְמוֹסִין. הנה הרב מקום שמואל ז"ל בשער התירוצים דף מ"ב כתב, נראה שהוא דבר שאי אפשר שהרי היה צריך להפסיק בנקודה שבתוך שני ההי"ן שאי אפשר לכותבם כאחד והוא עשה מציאות דחוקה! ונראה לי דאפשר שיעשה הקולמוס מחובר מן ג' חתיכות כמידת גג הה"א ושתי רגלים הארוכה והקצרה ויחברם ביחד בחכמה שיהיו מסודרים אחת למעלה ואחת יורדת תחתיה מן הצד כנגד רגל הגדולה ואחת כנגדה נגד רגל הקצרה שיורדת מעט יותר וכל קולמוסים אלו עושה אותם מברזל (ועיין גו"ר אורח חיים כלל ב' סימן יו"ד וי"א שהביא דברי הרב מצת שמורים ז"ל ומה שכתב הוא על דבריו יעוין שם . ועיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת ויקרא יעוין שם) .

רַקְבּוּבִית תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל דשפע הצמצום יבא מן אותיות הפשוט של שם האדם, והברכה תבא מן המלוי וכל מה שיהיה מלוי יותר דהיינו מילוי המלוי ועוד ועוד תתרבה הברכה, עיין שם. וזהו שאמרו 'רַקְבּוּבִית תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם' שלא יהיה מילוי לאותיות הפשוט שבשמותם.

צַדִּיק מֵעַצְמוֹ וְרָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ. נראה לי בס"ד הצדיק אף על פי שנוטל חלק חבירו בגן עדן עם כל זה אין דרכו להנות משל אחרים אלא אחר שישוב חבירו בתשובה מחזיר לו חלקו, אבל רשע שלוקח חלק חבירו בגיהנם זה ודאי יהיה נכוה ולוקה מחלק חבירו שבגיהנם. או יובן הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, אבל עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, אך עם כל זה הרשע יהיה נוסף לו על קרן שלו מכח עונות אחרים שהיה הוא נדמה להם שיחטאו. וזהו שאמר צדיק נוסף ומתברך מעצמו, כי המצוה יש לה קרן ויש לה פירות, אך הרשע מן עונות עצמו ממש אין לו תוספת דעבירה אין לה פירות, אך יהיה לו תוספת עונש מחבירו שהוא היה לו גרמא לחטוא. או יובן בס"ד הצדיק תחילה לוקח נפש שיש לה ד' חלקים של טוב, דהיינו טוב במעשה טוב בדיבור טוב בכונה טוֹב במחשבה, הרי ד' פעמים 'טוֹב' כמנין 'חַיִּים' וכמנין 'חָכָם' [טוֹב 17 ×4= חַיִּים, חָכָם =68] שהוא נקרא חכם ונקרא חי ואחר כך זוכה ליקח רוח וגם בו עושה ד' פעמים טוב כאמור, הרי נעשה אצלו ח' פעמים טוב, ואחר כך לוקח חלק הנשמה, וגם בה יהיה לו ד' פעמים טוב הרי נעשה אצלו י"ב פעמים טוב שהם מספר 'צַדִּיק' [17×12=צַדִּיק 204] ואז לקח תואר צדיק בשלימות שנעשה צדיק אמיתי. וזהו שאמרו צַדִּיק מֵעַצְמוֹ שעל ידי שלימות מעשיו בנר"ן [נפש, רוח, נשמה] זכה לשם צדיק באמת, אך הרשע לקח תואר רָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ כי על ידי שנעשה 'חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית' (משלי כח, כד) הוא יצר רע לכך נקרא 'רָשָׁע' [570] שהוא מספר 'יֵצֶר רַע' [570] , ולכן אותיות המחוברים לאותיות רָשָׁע באלפא ביתא הם אותיות 'שֻׁתַּף' רמז שתואר רָשָׁע יבא לאדם מן שֻׁתַּף שלו שהוא יהיה 'חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית' ובאמת 'אוי לרשע אוי לשכינו' (סוכה נו:) כי גם השתף שלו יבא לחשבון לפני הקב"ה לעתיד.

אָמַר לֵיהּ: הָא כְּתִיב "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". הדבר יפלא והלא בזה הרגע הקשה לו בחלוקה של הצדיק קושיא כזאת, והשיב לו כך אני שואל: מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן? ואיך חזר והקשה לו קושיא זו בחלוקה של רשעים? ונראה לי בס"ד כי בחלוקה הראשונה כשאמר לו ההוא מרבנן וְהָא כְּתִיב 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' כונתו לומר לו למה אתה מייחס דבר זה לרבנן והלא הוא כתוב במשלי (משלי י, ז) תשאל על הכתוב הזה שאמר שלמה מנין לו רמז בתורה וכשאמר לו רב המנונא 'מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן' הבין ההוא מרבנן דהכי קאמר לו אין הכי נמי יפה הקשית עלי שאין ראוי לתלות דבר זה ברבנן אלא צריך לשאל על פסוק משלי בעצמו, ועתה תשיב לי על שאלה מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן? כך הבין ההוא מרבנן בדברי רב המנונא. אך רב המנונא לא נרגש עדיין בהערה זו של ההוא מרבנן שבא להקשות עליו למה אתה תולה דבר זה ברבנן אלא חשב שבא להראות לו מקום לדבר זה במשלי, ולכך אמר לו כך אני שואל 'מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן?' וכשחזר רב המנונא לשאול עוד בחלוקה של רשעים, מנא הא מלתא דאמור רבנן אז הרגיש ההוא מרבנן שבאותה חלוקה לא הבין רב המנונא כונה שלו במה שאמר לו, הָא כְּתִיב 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' אלא חשב שבא להראות לו מקום במשלי, ולכך חזר עתה ואמר לו פעם אחרת וְהָא כְּתִיב 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' ולמה אתה אומר עוד הפעם מנא הא מלתא דאמור רבנן? ועתה הרגיש רב המנונא בכונת ההוא מרבנן ואמר לו אין הכי נמי יפה אמרת שאין ראוי לתלות דברים אלו ברבנן אלא במשלי והשתא תודיעני מדאורייתא מנא ליה?

מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה שֶׁל רְשָׁעִים. פירוש מצינו כשבירך הקב"ה את הצדיק הוא אברהם אבינו ע"ה ברכו בשביל שזכר גם הטוב המגיע מצד צדקתו לבניו דכתיב (בראשית יח, יט) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וכו' ואם כן אתה למד קללת הרשעים גם כן תהיה על דרך זה שהקב"ה יזכור מה שגורמים ברשעתם רשעה לבניהם מפני שמעשה אבות יעשו בנים דעל הרוב מחמת שהם רשעים גם בניהם יהיו רשעים ועל ידי כך יתחייבו קללה יותר בשביל רשעת בניהם גם כן. ואמר עוד מִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים , הכונה כי אמר (בראשית יג, יג) 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים' וקשה הלא רָעִים קשים מחטאים וכיון דקראם רָעִים למאי הוצרך לקראם חַטָּאִים? אך הכונה שיש בסדום אנשים שהם רָעִים שיודעים וכופרים ויש שהם חַטָּאִים שעושים רשעה מחמת פתיאות, אך נענשו אלו כמו אלו מפני שהיו מחוברים יחד. נמצא ההתחברות גרמה קללה רבה לחטאים כמו הרעים, ואתה למד שהצדיק אשר יפרד מן הרשע ואינו מתחבר עמו ראוי לברכה יותר מצד דבר זה של התחברות שלא נתחבר לרשע, ולכן אברהם אבינו ע"ה זכה לברכה חדשה אחר שנפרד מן לוט. גם למדנו מזה כשמברך הצדיקים מקלל הרשעים, כדי שעל ידי הזכרת הרשעים יגדל ערך הצדיקים ולא יקטרגו המקטרגים על ברכתם, ובעת שמקלל הרשעים יברך הצדיקים כדי שתגדל רשעת הרשעים לפי ערך הצדיקים ואז לא ימצא להם זכות משום מליץ טוב, ולזה אמר (תהלים עה, יא) 'קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק' שיתרומם ויתעלה קרן המצות שלהם. והנה הָ רְ שָׁעִי ם ראשם וסופם רָם אך כיון שהולכים לאחור גם אותיות שמם הנזכר נקראים לאחור ואז נקרא מַר ואם יחזור הרשע בתשובה אז נקראים רָם ביושר! ובזה פרשתי (ויקרא כז, לג) 'וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל' פירוש אם צירוף אותיות מַר הנזכר יְמִירֶנּוּ בתשובה לעשות הצירוף רם, אז וְהָיָה הוּא בעל תשובה עצמו וּתְמוּרָתוֹ הם אותיות הנזכר קֹדֶשׁ וְלֹא יִגָּאֵל , רוצה לומר לא יתלכלך עוד כי יגאל הוא לשון לכלוך גם כן.

כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ, גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו. הקשה הרי"ף מנא ליה דָּבָר אֶחָד ודילמא הַשּׁוֹכֵחַ כָּל תַּלְמוּדוֹ מיירי? ונראה לי בס"ד כיון דקאמר (הושע ד, ו) 'וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקֶיךָ' ולא אמר תּוֹרָה בסתם משמע דקאי על דבור אחד ששמענו מפיו יתברך, כי 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' (מכות כד.) והם נחשבים דבור אחד. ומה שאמר גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו כי דברי תורה שלומד האדם נחשבים תולדות שלו, ולכן השוכח דבר מתלמודו דייקא שהוא חידושי תורה שלו שהם בנים הרוחניים שגלו ונעקרו מן הלב שלו, לכך גורם גלות לבניו הגשמיים. או יובן בס"ד על פי מה שאמר בביאור הפסוק (ויקרא כה, כד) 'וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ' והיינו התורה נקראת אֶרֶץ דכתיב (איוב יא, ט) 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ' אֲחֻזַּתְכֶם שאתם נאחזים בה שכל ישראל מושרשים באותיות התורה כנודע, 'גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ' כי על ידי לימוד התורה שהוא רמוז באות אלף שהוא לשון אלוף כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' תניחו אות א' באותיות 'גּוֹלָהּ' שתתבטל הגולה ותהיה 'גְּאוּלָּה' ולכן זה הַמְּשַׁכֵּחַ בְּמֵזִיד דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ שהוא אלוף שלו גורם לסלק אות א' מן גאולה וישאר גולה ולכך גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו . ומה שאמר רבי אבהו מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ כי 'גְּדוּלָּה' אם תסיר ממנה אות ד' ישאר 'גּוֹלָהּ'. וידוע שהתורה יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] , ולכן זה הַמְּשַׁכֵּחַ דְּבַר תּוֹרָה שהיא ד' חלקים במזיד מסתלק אות ד' מן 'גְּדוּלָּה' וישאר לו 'גּוֹלָהּ'.

רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. נראה לי בס"ד יש צדיק שהוא בחינת חסד ויש בחינת גבורה ויש בחינת תפארת ויש בחינת יסוד ואותם צדיקים שהם בחינת יסוד יהיה מהם תועלת לכללות ישראל יותר כנודע. ולזה אמר רָאָה שֶׁצַּדִּיקִים שהם מבחינת יסוד הנקרא צדיק מוּעָטִים שָׁתְלָן בְּכָל דּוֹר כדי שיהיה מהם תועלת לכל אנשי הדור. ואמר (שמואל א' ב, ח) 'כִּי לַהֳ' מְצֻקֵי אֶרֶץ' כי היסוד מציק שפע במלכות הנקראת ארץ, ולכן הצדיקים שהם בחינת היסוד גם כן נקראים 'מְצֻקֵי אֶרֶץ'.

כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא. נראה לי בס"ד לכך אמרו בגמרא (חגיגה ה.) בהך עובדא דמרים מגדלא שער נשייא דאמר לה מלאך המות דנותנין השנים לתלמידי חכמים דמעביר במיליה והיינו שאם מוסיפין לתלמידי חכמים שנים על חייו אפשר שיפסיד בעבור זה כי אולי עברו רוב ימיו ולא חטא דשוב אינו חוטא והשתא דמוסיפין לו שנים נמצא עדיין לא עברו רוב ימיו ואפסיד הבטחה זו דשוב אינו חוטא! לכך נותנין ההוספה למעביר במיליה שזה שמור ועומד מן החטא מחמת מידה זו שיש בו, וכמו שאמרו חכמי המוסר דמדה זו היא רפואה גדולה להצילו מן החטא. והנה במאמר זה פרשתי בס"ד הכתוב (שמואל ב' כב, כד) 'אֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲו‍ֹנִי' כי שנים הקצובים בסתם שבעים ורוב השבעים הם ל"ו וכיון שהוא תָמִים בל"ו שנים אז נשמר מן החטא שלא יחטא עוד, וזה יצדק יותר על דוד המלך ע"ה שידע שכל ימיו הם שבעים שנה והוא אומר כן על עצמו.

רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא דִּידֵיהּ אָמַר: מֵהָכָא: (שמואל א' ב, ט) "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר". מקשים אמאי לא ניחא ליה בפסוק שהביאו הוא עצמו משם רבי יוחנן דכתיב (משלי י, כה) 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'? ונראה לי בס"ד דהתם יש לפרש על השגת הטוב שבא לעולם טוב ושפע בזכותו ולא משמע על העדר הרעה לכך הביא מפסוק 'יִשְׁמֹר' דלשון שמירה שייך מצד העדר הרע.

כֵּיוָן שֶׁבָּא לְאָדָם דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא חָטָא שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא. נראה לי בס"ד על הגלגול שבאה הנשמה בעולם הזה פעם ראשונה ולא קלקלה בחטא וחזרה פעם שניה להשלים עשה טוב וגם כן לא קלקלה בחטא אז אם תבא פעם שלישית בשביל להשלים ועשה טוב היא שמורה מן החטא ובודאי לא תחטא. או יש לומר שוב אינו חוטא באותה עבירה שבאה לידו שני פעמים ולא חטא בהו ולא על כל עבירות קאמר. ונראה הטעם שיש באדם חיצוניות ופנימיות וכיון שבאה לידו פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְלֹא חָטָא הרי גירש כח העבירה מן פנימיות שלו וּפַּעַם שֵׁנִית וְלֹא חָטָא הרי גירשו גם מן חיצוניות שלו ואז נועל הדלת בפניו כיון שהוא בחוץ. ודומה לזה הך עובדא דאיתא במדרש איכה באחד ירושלמי שהלך לעיר ונתאכסן בחנות ואחר שאכל ושתה רצה בעל החנות להוציאו בחכמה ולנעול הדלת בפניו ואמר לו שדרכם לקפוץ ג' קפיצות, והירושלמי היה חכם והבין מה שבלב בעל החנות והניחו להראות לו סדר הקפיצות תחילה ונעל הדלת בפניו, וכן הענין הזה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה טז:) חייב אדם לטהר עצמו 'ברגל' רוצה לומר ב ' רגל כי לשון פַּעַם מכנה הכתוב בשם רגל כמו שכתב רש"י ז"ל.

בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ. פירש רש"י פּוֹתְחִין לוֹ פתח הטומאה ליכנס. וקשה אם כן נמצא סייעו בדבר זה דאם אדם פותח החצר לגנב שיכנס הרי זה מסייע בגניבה? ונראה לי הכונה יש אדם שבאים לו נפשות בעיבור ואלו אם עשה מצות נשארים אצלו וגם הם זוכים לעצמם באותם מצות, ועל זה קאמר הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ אותו באלו הנשמות אשר מתעברים בו אבל אם בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ פתחים בגופו כדי שיצאו ממנו אותם הנשמות שהם אצלו בסוד העיבור כדי שלא יתלכלכו בעונות שעושה! ובזה ניחא המשל של הָאֲפַרְסְמוֹן שאמר לו הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶמְדֹּד עִמָּךְ כי כן אומרת הנשמה של עיבור כשרואה אותו עושה מצות שֶׁתִּתְבַּשֵּׂם גם היא אך כשחוטא אומרת לו מְדֹד אַתָּה לְעַצְמְךָ שאני מסולקת ממך. או יובן הענין כהך מעשה של לוֹט שאם לא היתה אשתו נעשית נְצִיב מֶלַח לא היה חוטא עם בנותיו אף על פי שהוא חטא בלא דעת כלל אך כיון שמקודם היה לו הרהור תאוה רעה כמו שאמרו בהוריות (הוריות י:) על פסוק (בראשית יג, י) 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו' לכך לא סייעו מן השמים שלא תהיה אשתו נְצִיב מֶלַח כדי דממילא לא היה נופל בחטא זה של בנותיו והבא להטהר כגון יִשַׁי שכונתו לשם שמים כאשר תבע את שפחתו סייעו אותו שיהיה נזקק לאשתו ולא לשפחתו.