בן יהוידע על יומא כב:

. דִּלְמָא שְׁמָא דְּמָתָא הוּא? יש להקשות רב יצחק איך יתרץ לקושיא זו דרב אשי שהיא פשוטה ועומדת על אם הדרך? ונראה לי בס"ד דרב יצחק לא חש לקושיא דסבר מר בעל כרחו צריך אתה לומר האי 'בֶּזֶק' רוצה לומר חרס שמנאם בחרסים דאם הוא 'שְׁמָא דְּמָתָא' למאי אצטריך קרא ללמדינו שמנאם במקום פלוני? אך אם תאמר לשון חרס שבא לומר שמנאם בחרסים ולא מנאם אקרקפתא דגברי ללמדינו דלא תימא הא דאסור למנות את ישראל, היינו דוקא במונה שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה מותר למנותם לכך קא משמע לן אפילו דהכא שהיה המנין לצורך מצוה מנאם על ידי חרסים ולא אקרקפתא דגברי. אך רב אשי הקשה על כל פנים יד הדוחה נטויה לומר דילמא בֶּזֶק שְׁמָא דְּמָתָא? והראיה תהיה חזקה יותר מן הפסוק השני של 'וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים'! ועוד נראה לי בס"ד דרבי יצחק אף על גב דידע שיש ללמוד זה גם מפסוק (שמואל א' טו, ד) 'בַּטְּלָאִים' סמך לימוד זה על פסוק (שמואל א' יא, ח) ד'בֶזֶק' מפני שהוא פסוק ראשון, ועל קושיא דרב אשי דדילמא בֶּזֶק הוא שם מקום? לא חש משום דסמך על פסוק 'בַּטְּלָאִים' דיש הוכחה ממנו דהאי בֶּזֶק אינו שם מקום יען כי פסוק 'בַּטְּלָאִים' מוכרח לומר דאינו שְׁמָא דְּמָתָא דאם כן הוה ליה למימר וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם בַּטְּלָאִים וַיִּפְקְדֵם [ולא כמו שנאמר שמואל א' טו, ד: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים] , וכמו שכתב בכלי יקר ז"ל. ועוד יש הכרח כיון שבאה אות הבי"ת בפת"ח כמו ה"א הידיעה, ואם זה מקום לא שייך ביה ה"א הידיעה והוה ליה למימר בְּטְּלָאִים בשב"א, וכמו שכתב הרב כלי יקר ז"ל. על כן מאחר דקרא דְּבַּטְּלָאִים מוכרח דאינו שם מקום, אלא רוצה לומר שמנאם כצאן, ואז ממילא גם קרא דְּבֶּזֶק אי אפשר לפרשו שם מקום, דאם כן תיקשי למה במנין השני לא הודיע את המקום? ועוד למה במנין השני הודיע באיזה דבר מנאם, ובמנין הראשון לא הודיע באיזה דבר מנאם? ולכן בעל כרחו צריך אתה לומר דהאי בֶּזֶק אינו שם מקום אלא רוצה לומר שמנאם בחרסים, שבזה נמצא כמו שהודיע לנו הכתוב במנין הראשון במה מנאם, כן הודיע לנו במנין השני, ולפי זה מחמת פסוק בַּטְּלָאִים נסתרה קושיא זו דרב אשי דאי אפשר לפרש בְּבֶזֶק 'שְׁמָא דְּמָתָא' ולהכי לא חש רב יצחק לקושיא זו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר : כָּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל , עוֹבֵר בְּלָאו , שֶׁנֶּאֱמַר : (הושע ב, א) " וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר " רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר : עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. יש להקשות רבי אלעזר למה לא אמר בשני לאוין כיון דזה הפסוק עצמו שמביאו כתוב בו תרי פעמים 'לֹא'? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר סבר כיון דאינו פסוק של תורה אין לדקדק מן יתרון 'לֹא' שבא להוסיף בזה מספר לאו אלא אף על פי שכתוב תרי 'לֹא' נחשב לאו אחד. ועוד נראה לי בס"ד דְרַבִּי אֶלְעָזָר סבר הני תרי 'לֹא' דכתיבי בקרא הוא רק במשל דנקיט ביה תרי מיני שהם מדידה וספירה ובכל חד נקיט לֹא, אבל בנמשל שהם ישראל לא שייך בהו הני תרי מיני דלא שייך בהו אלא ספירה ולא מדידה, והכי קאמר 'כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר' כן בבית ישראל לא יהיה מספר, אבל אין לומר כן בבית ישראל לא יהיה 'לֹא מִסְפָּר וְלֹא מְדִידָה' דאין שייכה מדידה בבני אדם, ונמצא המכוון היוצא מזה לענין ישראל הוא רק לא אחד. אך דְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דאמר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין סבר מר דהני תרי ענייני של מדידה וספירה דנקיט במשל שהוא חוֹל הַיָּם תרווייהו שייכי בבני אדם, דגם דרך מדידה שייך בבני אדם לידע מספרם על ידי מדידה דהיינו שיכניסו תחילה תוך חדר אחד או שידה או תיבה גויים הרבה ויעמדו שם צפופים ואחר כך ימנום ואז ידעו כמה בני אדם יכיל החדר הזה או השידה הזאת, ובזה החדר או השידה יעשו מדידה לישראל שיכניסו בני אדם שם לעמוד צפופים ורואין כמה פעמים נתמלא החדר הזה מהם ואז ידעו מניינם. נמצא גם בדרך מדידה שייך לידע כמה מניינם של בני אדם. ואם כן הני תרי ענייני דנקיט במשל של חוֹל הַיָּם שייכי גם בנמשל שהם ישראל ועל זה נמצא דאיכא תרי לאוין.

כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר , מִיָּד מִתְעַשֵּׁר. יש להקשות והלא מנין הראשון היו ישראל שלש מאות ושלשים אלף ובמנין השני היו שני מאות ועשרה אלפים והשתא מנא ליה דנתעשר אחר שמלך דילמא הטלאים אלו היו לו קודם שמלך, אך במנין הראשון שהיו ש"ל אלפים שיער בדעתו שלא ימצא אצלו טלאים כנגדם אך במנין השני שחסרו ק"ך אלפים הנה זה חסרון הניכר בחוש הראות לכך מנאם בטלאים כי שיער בדעתו כי ימצא אצלו טלאים כנגדן ועוד יותר? ונראה לי בס"ד דהמנין בְּבֶזֶק הוא בנקל הרבה שאין בו טרחא, אך מנין בַּטְּלָאִים הוא טרחא גדולה שיבא כל אחד אצל צאן המלך ויקח לו טלה ויביאהו לרחוב אחד גדול ואחר כך יטרחו עוד למנות הטלאים. ותקשי למה מנאם בַּטְּלָאִים ימנם בְּבֶזֶק? לכן מוכרח לומר דאצטריך למנותם בַּטְּלָאִים כדי להודיע את ישראל את עושרו! ועדיין קשה אטו כבוד מלכים ברבוי הצאן? דמעולם לא מצינו שישבחו את המלכים ברבוי הצאן אלא רק ברבוי כסף וזהב וסוסים ופרדים דאלו הם העוזרים לו במלחמה ברבויים! ואם כן תיקשי למה הוצרך להודיע את ישראל שיש לו רבוי צאן? אלא ודאי זה הרבוי לא היה לו קודם שמלך ואחר שמלך נעשה לו הצלחה גדולה שנתרבו הצאן שלו מאה ידות ולכך רצה שידעו ישראל בהצלחתו זו שהצליח כל כך אחר שמלך כדי שיאמרו כמו שהצליח בזה יצליח בכל דרכיו ויתחזק לבם בו כי ידע דה' אתו! והנה יונתן תרגם בהך דטלאים ומנינון באמרי פסחייא, ועיין ברד"ק שהביאו פסחיהם ועל ידי הפסחים ידע מניינם עיין שם. והדבר תמוה דהא פסח נמנים עליו כמה אנשים ואין החבורות שוים במניינם ואיך היה יכול לידע על ידי זה ודוחק לומר שהכריז שיהיו סך האנשים בכל חבורה כך וכך שהוא סך השוה בכולהו! ונראה לי בס"ד כונת יונתן ז"ל בטלאים הראויים לקרבן פסח שהוא (שמות יב, ה) 'תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה' וזו היא רבותא דידיה שהיה לו צאן רב כל כך שהיו יכולים לברר מהם סך שני אלפים ועשר טלאים שכולם ראויים לקרבן פסח 'תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה'. ומה שאמרו שֶׁהַפַּרְנָס יִתְעַשֵּׁר , נראה לי בס"ד הטעם דהפרנס צריך להוכיח את העם במילי דשמייא וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר 'פַּרְנָס' גימטריא 'שָׁמַיִם' [390] רמז שצריך לשים לבו על מילי דשמייא, ואם הוא עשיר מופלג לא יחניף לסתום פיו מלהוכיח. אי נמי הפרנס יכבדוהו מאד מאד וכדי שלא ינוכה שכרו מצד רבוי הכבוד לכך יתעשר ואז הכבוד נחשב בשביל העושר ולא יחסר מן שכר מצותיו כלום. ואומרם מִיָּד מִתְעַשֵּׁר , 'יָּד' ראשי תיבות י סוד ד עת שהם בקו האמצעי שמשם יבא העושר, ולכך כתיב (משלי כד, ד) 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים' וגבי מלך כתיב (דברים יז, טו) 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' שהוא אמצעי, לכן זכה יהודה למלכות שהוא אמצעי בבני לאה, אם תסיר לוי מתוכם. ולכן המלך בנקל יבא לו העושר מקו האמצעי ששם י סוד ו ד עת דראשי תיבות שלהם יָּד, לזה אמר מִיָּד מִתְעַשֵּׁר.

וּמָה אִם בִּשְׁבִיל נֶפֶשׁ אַחַת , אָמְרָה תּוֹרָה : ' הָבִיאוּ עֶגְלָה עֲרוּפָה בַּנַּחַל ' כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!. הדבר הזה יפלא איך סלקא דעתך לבטל מצוה שצוהו השם יתברך על ידי שמואל הנביא ע"ה בפירוש להרוג עמלק (שמואל א' טו, ג) 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר' מכח קל וחומר בעלמא, והלא אותו תלמיד היה יודע לטהר השרץ מקל וחומר ועוד היה לו ק"ן טעמים להתירו (עירובין יג:) האם התירו קל וחומר?! ועוד למה לא יקשה מן זה הקל וחומר שלו על אשר קיימו בכנענים (דברים כ, טז) 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' ועל מה שנבלע בעדת קורח נשים וטף ויונקי שדים ועל מה ששרפו את עכן עם בניו ובנותיו ושורו וחמורו? ועוד קשה הוה ליה למימר קל וחומר זה לשמואל הנביא ע"ה בעת שצוהו לעשות כן! ועוד אם כן למה לא השאיר מכח קל וחומר זה הקטנים של עמלק? ועוד גם מן הצאן לא הניח אלא מיטב הצאן ושאר בהמות הרג? ונראה לי בס"ד דודאי שאול המלך ע"ה לא סלקא דעתך לפטור הקטנים או הבהמות מכח קל וחומר מאחר שנצטווה עליהם בפירוש, והוא לא היתה כונתו להחיות את אגג אלא רצה להביאו לפני שמואל הנביא ע"ה והוא יברור לו מיתה הראויה אליו, אך הוא ראה שנצטווה רק על עמלק להרוג הכל עם הקטנים והבהמות כולם אבל ודאי יש מאומות אחרים דרים יושבים בתוך עמלק וכמו שהיה הקני, ועל אלו לא צוה השם יתברך ואם היו פורשים לא היה הורג אותם ורק כיון שלא פירשו מהם הוכרח להרוג הכל, אך את הקני כיון שהם ישראל הוכרח לשלוח לו בפירוש דברים שיפרוש מהם וכמו שנאמר (שמואל א' טו, ו) 'פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ' ופירש! ואחר כך הלך והרג הכל גם לאותם שהם מאומה אחרת והיו דרים בתוך עמלק כי אמר כיון דהם לא פירשו כמו הקני נתחייבו הם בעצמם. ואחר דהכה הכל ישב לדון קל וחומר על הקטנים של שאר אומות שהיו בתוך עמלק ונהרגו ביחד ואמר אם גדולים של שאר אומות חטאו במה שלא פירשו מעמלק כמו הקני דאלו יש להם דעת והיה להם לפרוש ולכן לא אתחייב עליהם כלום כי הם פשעו בעצמם אך הקטנים שלהם מה חטאו דעל אלו לא נגזרה גזרה ואין בהם דעת לפרוש! לכך חשב שצריכין הוא וישראל להביא קרבן כפרה בשביל הריגת הקטנים שהם מן שאר אומות ובשביל כפרה זו השאיר (שמואל א' טו, ט) 'מֵיטַב הַצֹּאן' של עמלק כדי להקריבם, וחשב כיון דאינם לוקחים אותם לצרכם אלא לשחטם להקרבה הרי סוף מתקיים דברו יתברך שגזר לאבד צאן עמלק דגם עתה אין מקיימים אותם אלא שוחטים אותם ולתעביד בהו כפרה גם כן! אך חזר וחשב דעדיין יש לערער עליו בזה לומר איך תביא צאן עמלק להקריבם והלא הם מאיסי לגבוה כיון דגזר עליהם אבדון לאבדם לכך חזר ועשה קל וחומר שני לברר דאלו הצאן לא נגזר עליהם אבדון משום דמאיסי יען דְאִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? ואם כן לאו מאיסי ורק נגזר עליהם לאבדם כדי שלא יזכר שם עמלק לומר 'בהמה זו של עמלק' והנה עתה שאני שוחטם להקרבה מתקיים זה דאין כאן בהמה קיימת כדי שיזכר עליה שם עמלק והרי נמחה שמו גם באופן זה. ובזה יתורץ דקדוק אחר למה נקיט קל וחומר דבהמה קודם קל וחומר דקטנים והוה ליה למימר להפך מאחר דהוא התחיל בנפשות שאמר 'אִם בִּשְׁבִיל נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עֶגְלָה עֲרוּפָה בַּנַּחַל, כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה' והיה צריך לומר תכף אִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ! כיון דבנפשות בני אדם קא משתעי וזה דקדוק עצום, ובזה ניחא דמה שאמר 'כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ' קאי על אותם שהיו מאומות אחרים שהיו יושבים בתוך עמלק ועל כן צריך להביא כפרה על אשר הרגנו אותם ולכך נשאיר מיטב הצאן להביאם כפרה, ואם תאמר מאיסי אלו הצאן? לכך עשה קל וחומר דבהמות ללמד דלא מאיסי! ואם תאמר לא צריך כפרה מעיקרא דאלו פשעו בנפשם שלא פרשו, לכך עשה קל וחומר שני דאין הכי נמי הגדולים פשעו שלא פירשו, קטנים שאין בהם דעת למה נהרגו? לכך נביא כפרה על אלה מ'מֵיטַב הַצֹּאן'.

יָצָאת בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ : (קהלת ז, יז) " אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה ". נראה לי בס"ד הכונה מתחילה היה אפשר לדון אותך לצד זכות בענין עמלק שבשוגג עשית שטעית מכח אותו קל וחומר אך עתה שהרגת נֹב 'מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה' כמפורש בכתובים (שמואל א' כב, יט) ולא עשית אותו קל וחומר דשייך כאן נמצא למפרע הרשעת גם בענין עמלק דאין לדון אותך לצד זכות מכח הקל וחומר, ונמצא ברשע זה האחרון אתה מרשיע הרבה שגם ענין הראשון של עמלק נחשב לך רשע ומזיד.

כַּמָּה לָא חָלִי וְלָא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא , דְּמָרִיהּ סַיְעֵיהּ. נראה לי בס"ד בשתי דברים אלו דְּאוּרִיָּה וּדְהַסָּתָה נעשה לו סיוע להצלתו מכוחו יתברך, כי באוריה ניצול מפני שלא עשה התנצלות לעצמו כשאמר לו הנביא 'אַתָּה הָאִישׁ' (שמואל ב' יב, ז) אלא תכף הודה ואמר חָטָאתִי לַהֳ' (שמואל ב' יב, יג) ואז תכף בשרו הנביא ברוח הנבואה (שם) 'גַּם הֳ' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת' וקשה כיון דבאמת היה לו לדוד המלך ע"ה טענות להציל עצמו הן מאוריה הן מבת שבע למה לא השיב טענות שלו אלא הודה ואמר חָטָאתִי? אך הענין הזה השם יתברך גרם לו והוא שאם היה שולח לו מתחילה להוכיחו בפירוש על בת שבע ואוריה בודאי היה משיב טענות של זכות שלו אך כיון דתחילה שלח לו דברים במשל לבעל הכשבה והוא מאחר דחרה לו על אותו האיש מאד תכף השיב 'בֶן מָוֶת אִישׁ זֶה' (שמואל ב' יב, ה) לכן כשאמר לו תוך כדי דיבור 'אַתָּה הָאִישׁ' ופירש לו ענין אוריה ובת שבע לא מלאו לבו להשיב תשובות של התנצלות כי אמר עתה תוך כדי דיבור אמרתי בֶן מָוֶת אִישׁ זֶה ולא עשיתי לו התנצלות ואיך בראותי שדבר זה נוגע לעצמי אעשה התנצלות? לכן טוב לי להודות ולומר חָטָאתִי לַהֳ'! ובאמת הודאה זו הועילה לו להצילו שתכף אמר לו 'גַּם הֳ' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת' ונמצא מי סייעו בדבר זה של הצלתו הקב"ה סייעו במה שהקדים לדבר עמו בדרך משל. וכן בענין הסתה סייעו כי אמר לו הקב"ה דוד! מסית קרית לי שאמרת (שמואל א' כו, יט) 'אִם הֳ' הֱסִיתְךָ בִי'? חייך תכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן אינם נכשלים בו (ברכות סב:) ומחמת כן נכשל למנות את ישראל, ולכן לא נענש דוד המלך ע"ה הוא בעצמו על זאת כי אמר המליץ של דוד המלך ע"ה הנה הוא בעל כרחו צריך להכשל מאחר שאמר הקב"ה תכשל שמוכרח שיתקיים דיבורו יתברך, ועל ידי כך נעשה התנצלות לדוד המלך ע"ה, ונמצא גם בזה מריה סייעיה שהקדים לומר לו תכשל. ואמר לָא חָלִי וְלָא מַרְגִּישׁ , נראה לי לָא חָלִי בימיו וְלָא מַרְגִּישׁ בזרעו. אי נמי לָא חָלִי מצד הגוף וְלָא מַרְגִּישׁ מצד הנפש.

שָׁאוּל בְּאַחַת וְעָלְתָה לוֹ . דָּוִד בִּשְׁתַּיִם וְלֹא עָלְתָה לוֹ. קשה וכי משוא פנים יש בדבר ח"ו? והמפרשים ז"ל תירצו משום ששאול עשה התנצלות ודוד לא עשה התנצלות אף על פי שהיה לו טענות להשיב אלא אמר חָטָאתִי לַהֳ'! עד כאן דבריהם. ונראה לי בס"ד דחטא דוד המלך ע"ה היה לשעתו שלא עשה פרי אך של שאול עשה פרי כי מחמת שלא הרג את אֲגָג מיד במקומו נולד הָמָן שבא אֲגָג על השפחה ויצא הָמָן ממנה, ועל ידי שהשאיר 'מֵיטַב הַצֹּאן' (שמואל א' טו, ט) נשארו גם מעמלקים שהיו מכשפים ונתחברו עם אותם הצאן ולא נראו ואחר כך ברחו, ומחמת כן חזרו ונתרבו זרע עמלקים בעולם! וגם עוד חטא שאול בעמלק הוא קשה מאד דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק (רש"י שמות יז, טז על פי מדרש תנחומא תצא יא) , ועוד דישראל נתחייבו למחות עמלק אחר כניסתם לארץ, קודם שימליכו מלך והם הקדימו ענין המלך ונמלך שאול ועם כל זה לא קיים שאול מצוה זו כמאמרה לכך בְּאַחַת וְעָלְתָה לוֹ. ובמאמר הזה עצמו שָׁאוּל בְּאַחַת וְדָּוִד בִּשְׁתַּיִם נראה לי בס"ד כי שאול המלך ע"ה לא היה סיגים בנשמתו ובא לעולם הזה לעסוק במלאכה אחת שהיא לקשטה ולעדנה, וכיון דאין לו טורח גדול בתיקון נשמתו דאין לו אלא מלאכה אַחַת לכך עלתה לו חטאתו, אך דוד המלך ע"ה שתי מלאכות מוטל עליו כי נפשו בה סיגים הרבה וצריך לעסוק וליגע ולהלחם בשבילה מאד מאד הא' להפריד ממנה הסיגים, והב' לקשטה ולעדנה שהוא ענין סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, וכיון שהוא היה עסוק בִּשְׁתַּיִם רוצה לומר שתי מלאכות לכך לא עלתה לו חטאתו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי לאה ורחל שניהם בסוד המלכות ולאה הוא חצי העליון ורחל חצי התחתון בסוד (משלי כב, ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' ואיתא בשער הפסוקים שדוד המלך ע"ה היה אחוז בשתיהם בלאה ורחל, ולכן טרח לתקן שתיהן ולכן כיון שנתאחז במלכות העליונה אחיזה גמורה, נטל אדר מלכות למטה בכל תוקף, ואף על פי שחטא לא נסתלקה המלכות מידו, וזהו שאמרו דָּוִד בִּשְׁתַּיִם רוצה לומר שאחוז בִּשְׁתַּיִם בלאה ורחל, לכן אחיזתו במלכות למטה היתה חזקה, ואף על פי שחטא לא עלתה לו חטאתו להעביר המלכות ממנו, אך שאול שהיה מבניה של רחל שאחיזתו במלכות העליונה היתה מצד רחל בלבד, וזהו שאול בְּאַחַת לכך עלתה לו חטאתו ליקח המלכות מידו. ובזה יובן בס"ד מה שאמר שמואל לשאול (שמואל א' יג, יד) 'וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ הֳ' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ יְהוָה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ' והיינו רמז לו על דוד המלך ע"ה שהיה אחוז בשתים שהם לאה ורחל, וזהו שנאמר בִּקֵּשׁ הֳ' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ חלק התיבה לשלש חלוקות וקרי בה כָּל ב ' בּוֹ , כלומר איש אשר כל השתים שהם לאה ורחל ישנם בו שאחוז בשניהם.

נַעֲנֵיתִי לְךָ עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ. יש להקשות למה הוצרך לומר עַצְמוֹת והיה די לומר 'נַעֲנֵיתִי לְךָ שָׁאוּל בֶּן קִישׁ'? ועוד למה בפעם השנית לא אמר 'עַצְמוֹת' כי כך הגרסא בעין יעקב, והמפרשים נמי אזלי בתר גרסא זו. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב ברעיא מהימנא (פרשת שופטים דף ערה.) דהכי אקמוהו מארי מתניתין רשע עונותיו חקוקים לו על עצמותיו והכי צדיק זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו, ובגין כך אמר דוד (תהלים לה, י) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וכו' עד כאן לשונו, עיין שם, נמצא הצדיק זכיותיו חקוקים על עצמותיו. אם כן נמצא דרשה שדרש רב הונא 'כְּבֶן שָׁנָה' שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא היא כבוד עצמותיו הקדושים שהיה צדיק ושם חקוקים כל הזכיות ואין חקוק שם חטא כלל, אבל רב נחמן שבא לחלוק על דרשה זו והשיא הדרשה לדבר אחר, נמצא פגע בכבוד עצמותיו של שאול המלך ע"ה ולכן בקש מחילה בפירוש מן עצמותיו ואמר נַעֲנֵיתִי לְךָ עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ אשר קלקלתי הדרשה הנותנת כבוד לכם, ובזה נתפייסו עצמות שאול המלך ע"ה אחר שבקש מחילה מהם, אך בדברים אלו עצמן שפייס בהם את עצמותיו חזר ונגע בכבוד מלכותו של שאול המלך ע"ה על אשר קראו 'שָׁאוּל בֶּן קִישׁ' ולא אמר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל! לכן חזר וְחָזָא סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ ואז חזר ותקן מכשול זה שנכשל בדבור לשאול מחילה פעם שנית בעבור דבור זה הנוגע לכבוד המלכות שלו ולא הוצרך לזכור עתה העצמות שכבר נתפייסו ורק הוצרך להזכיר אותו בשם מלך ולבקש מטו מכבוד מלכותו על אשר לא הזכיר בדבריו תואר המלכות, ולכך אמר נַעֲנֵיתִי לְךָ שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל . ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק (שמואל א' ב, יט) 'וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ' שכל צדיק אחר שנתעכל הבשר לא ישאר בעצמותיו בקבר אלא רק חלק בחינת הקטנות מן הנפש וזה החלק הוא אשר בא לאדם מתחילת לידתו בעולם הזה אבל בחינת הגדלות של הנפש הבאה לאדם בגודלו היא הולכת בגן עדן הארץ אחר עיכול הבשר ולא תשאר בעצמות, עיין שם. והנה רב נחמן בר יצחק באומרו 'כְּבֶן שָׁנָה' שֶׁמְּלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, נגע בכבוד חלק הנפש של בחינת הקטנות ושל בחינת הגדלות, וכאשר אמר תחילה נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, נמצא לא בקש מחילה בדברים אלו אלא רק מן חלק של בחינת הקטנות של הנפש שזה החלק הוא השוכן בעצמות, אבל מן גדלות הנפש לא בקש מחילה מאחר שלא זכר בפיו אלא העצמות ובהם אינו מצוי חלק הגדלות, ולכן חָזָא עוד סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ מפני שעדיין לא השלים בקשת המחילה כראוי, ולמחר הרגיש בזה וחזר ואמר נַעֲנֵיתִי לְךָ שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כיון בזה על חלק הגדלות של הנפש ולא הזכיר עתה עצמות כי חלק הקטנות כבר ביקש ממנו מחילה אתמול. ותואר 'מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' שייך על חלק הגדלות דודאי כשנעשה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בא לו חלק הגדלות של הנפש, וקראו שָׁ אוּל בֶּ ן קִ ישׁ בשתי הפעמים דהוא ראשי תיבות 'שָׁבַק' לומר כבר בחייו שָׁבַק ומחל לאותם בני בליעל שביזוהו, על כן גם עתה ימחול לי על פי מדתו הטובה.

שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו , אוֹמְרִים לוֹ : חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. נראה לי בס"ד אחורי אותיות פַּרְנָס יש אותיות נעקם כי זה נעקם יחוסו מכח קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים שמצד הָאֵם הם בני גרים שטיפתם פסולה:

מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ. וקשה הלא גם דוד המלך ע"ה מחל על כבודו שלא הרג את שמעי שקללו קללה נמרצת? ונראה לי שאני שמעי אדם גדול בתורה וגדול בסנהדרין, ולכן בעבור כבוד תורתו ראוי שימחול לו, מה שאין כן אותם בני בליעל שהיו הדיוטות אין ראוי שימחול להם. ובזה יובן בס"ד הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כה, יא) 'וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא' פירוש לַעֲו‍ֹנִי שמחלתי לשמעי ולא עשיתי בו משפט כתוב יען כִּי רַב הוּא וגדול בתורה ולכן יש לי טעם מספיק על אשר מחלתי לו.