בן יהוידע על יומא יט:

בְּנִי , אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ , מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. נראה לי הכונה אל תחשוב אני עתה לבי נוטה לפרושין ולכן לא ערבו לי מעשיך אלא אף על פי דגם לעת עתה צדוקין אנחנו עם כל זה יש לנו לחוש ולירא מן הפרושין פן ירגישו בנו ויעשו נזק דהמון העם כולם נוטין אחריהם כדהוה עובדא (משנה סוכה ד, ט) 'שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן'. או הכונה נקיט הכא לשון מליצה לומר אף על פי שמוצדקין אנחנו בדברינו דהאמת אתנו, עם כל זה יראים אנחנו מן הפרושין.

לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁמֵּת, וְהֻטַּל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ. פירש רש"י 'לפי שהחוטם בולט ונכנס לבית ראשון לאיברים' ומקשים והלא ידיו שאוחזים במחתה מוכרח שהם יוצאים ובולטים לחוץ יותר מן החוטם ובפרט שכבר נתן גחלים על הקטורת בחוץ שמוכרח להרחיק המחתה מגופו יותר? ותירץ בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו דאין הכי נמי היד נכנסה קודם החוטם, אך אם היה לוקה בידיו לא היה נודע שזה היה צדוקי והקטיר בחוץ והכניס, אלא יש לומר זה חטא בדבר אחר שתפס המחתה על ידי בגד בשביל שהיתה חמה ועשה חציצה שפוסלת בעבודה ולכך לקה בידיו על דרך שנמצא ביששכר איש כפר ברקאי (כריתות כח.) דהוה כריך ידיה בשראי ועביד עבודה ונגזר עליו מן השמים שנקצצו ידיו וכנזכר בגמרא דפסחים (פסחים נז.) לכן לקה בחוטמו שהוא נכנס אחר היד קודם לשאר איברים כדי שידעו שזה לקה בעבור חטא שהיה לו בכניסה שלו שנכנס על דרך הצדוקים בעשן שהקטיר מבחוץ עד כאן דבריו נר"ו. וראיתי להגאון חיד " א ז"ל ב'ככר לאדן' (דף קפג) שכתב על דברי רש"י ז"ל, יש מי שהקשה אמאי אצטריך רש"י להוציאו מדיוקא דהנכנס מאחוריו וכו' הרי הוא מפורש במסכת נזיר דף מג. עיין שם, עד כאן לשונו. ואנא עבדא לא ראיתי בזה ריח קושיא דרש"י בא להוכיח שהחוטם מחמת שהוא בולט הוא נכנס קודם שאר הגוף, ודבר זה מפורש במסכת שבועות הנזכר ולאו מכח דיוקא ומאי עדיפות איכא במסכת נזיר למילף הא מינה טפי ממה שאמר במסכת שבועות נהי דבמסכת שבועות נקיט זה על הנכנס דרך אחוריו מה הפרש יש לענין זה בין הא דנזיר הלא המכוון שבשניהם הוא דבר אחד דאמרינן שהחוטם מחמת שהוא בולט אינו שוה בכניסה וביציאה עם שאר הגוף, ובעל הקושיא הנזכר היה לו לדקדק על רש"י כך אמאי הביא דוגמה לזה ממה שאמר בשבועות ולא הביא ממסכת נזיר דקדים למסכת שבועות? אך באמת גם זה אינו דקדוק כל כך. מיהו נראה דיש לדקדק על פירוש רש"י בעצמו מהך דמסכת נזיר (נזיר מג.) דמקשי בגמרא והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ועיין בתוספות שם. ואם כן השתא יש להקשות לפירוש רש"י ז"ל איך מפרש כאן משום דחוטמו נכנס תחילה והלא כאן בידו המחתה אשר תיקן מבחוץ שהניח הקטורת על הגחלים והעשן עולה ובהכרח לומר כשיכנס לא היה שוחה ראשו אלא דוחה ראשו לאחוריו כדי להתרחק מן העשן העולה מן המחתה שאוחז בידו לפניו ומתבעורת אש הקטורת, ועל כן מוכרח דאצבעות רגליו קדמי להכנס תחילה וכמו שאמרו בגמרא דנזיר הנזכר. מיהו הריטב " א כתב טעם אחר למה שלקה בחוטמו מפני שהריח מן ריח הקטורת חוץ לקודש קדשים. ואנא עבדא נראה לי בס"ד טעם אחר להא דלקה בחוטמו, דידוע שהחוטם מספר ס"ג והוא בסוד הבינה ששם הוא שם ס"ג וידוע שיום הכיפורים הוא בסוד הבינה ונשפע מן הבינה, ולכן זה שקלקל בעבודה של יום הכיפורים שהוא בסוד הבינה לקה בחוטמו שהוא בסוד הבינה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בעץ חיים (שער טנת"א פ"ב) שהחוטם הוא סוד רוח דכתיב (בראשית ז, כב) 'כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו' עיין שם. והנה זה קלקל בעשן הקטורת שהעלהו בחוץ והעשן הוא רוח לכך לקה בחוטם ששם הוא סוד רוח. או נראה לי בס"ד דידוע ששם הוי"ה רמוז בחוטם האדם שהוא צורת שני יודי"ן והכותל המפסיק בין שני הנחריים הוא דוגמת וא"ו הרי כאן מספר שם הוי"ה ולכן זה שהשביעו אותו בשם הוי"ה שלא ישנה ושינה לקה בחוטמו ששם רמוז מספר שמו יתברך. ומה שהיה לקות שלו בתולעים? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות שיש תולעת בקדושה והוא סוד (ישעיה מא, יד) 'אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב' והוא סוד שם אב " ג ית " ץ [ אָ נָּא בְּ כֹחַ גְ דֻּלַּת יְ מִינְךָ תַּ תִּיר צְ רוּרָה] שהוא בגימטריא תּוֹלָע [506] והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה בכל בוקר ובוקר, ושם הזה הוא בחסד. והנה בדמיון התולע הזה שבקדושה יש כנגדו תולע אחר בסטרא אחרא בקליפה וגם הוא מתעורר בכל בוקר לכלות העולם ח"ו והשם יתברך ברחמיו מגלה התולע שבקדושה שהוא אור החסד ונכנע התולע הטמא דסטרא אחרא, וזהו סוד ענין התמיד שנאמר בו 'עוֹלַת תָּמִיד' (במדבר כח, ב-ד) כי עוֹלַת הם היפוך תּוֹלָע עד כאן דבריו, יעוין שם. וידוע שהכהן הוא בסוד החסד ולכן מעשיו מכניעין את התולע הטמא דסטרא אחרא, אך זה שהיה צדוקי ושינה ופגם בעבודתו נמצא נתן כח לתולע הטמא דסטרא אחרא ולכן היה עונשו בתולעים שהיו יוצאין מחוטמו ודוק.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּיצִיאָתוֹ נִגַּף. יש להקשות איך נחלקים במציאות שיש בין דברי 'תנא קמא' לדברי 'יש אומרים' הפרש גדול? ואין לפרש תרי עובדי הוו. גם יש להקשות לדברי תנא קמא למה היה מוּטָל בָּאַשְׁפָּה אם מת יקברוהו ואם עודנו חי יהיה מונח בביתו? ונראה לי בס"ד דאותם יש אומרים מודים בכל הדברים שאמר תנא קמא ורק באו להוסיף מה שהיה מקובל אצלם תוספת דברים במעשה זו, והוא כך היה מעשה לדברי היש אומרים דאותו צדוקי שתיקן מבחוץ לא המיתו המלאך במקום הקודש אלא מת אחר שיצא מיתה משונה וביציאתו מבית קודש קדשים להיכל בא מלאך ונגפו, וסתם נגיפה היא מכה ממכות הַדֶּבֶר, והוא נגפו במכת הדבר והיא יש לה סימנים ידועים, ובעת שנגפו במכה זו חבטו על פניו וזה נתעלף מכח החבטה, והכהנים באו מקול החבטה וראו אותו ניגף במכה בין כתפיו ששם הם קצוות הידים שעשה בהם שינוי בקטורת, אך הוא לא מת אלא רק נתעלף לפי שעה וקם על רגליו והלך לביתו כי מכת הדבר בתחילתה לא תחליש הגוף לגמרי, וביציאתו מן המקדש היה שמח שמחה גדולה, ואביו הבין שזה שינה העבודה כפי דתם ואמר לו אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים, והוא השיב כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: 'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת', אָמַרְתִּי: אֵימָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! וכמו שאמר תנא קמא בברייתא, וזה כשהלך לביתו הוכבד עליו חולי המכה ונפל למשכב ואביו ובני ביתו כשראו מכתו היא ממכות הדבר שיש לה סימנים ידועים וזהו חולי המדבק כמו שאמרו בדבר (דברים כח, כא) 'יַדְבֵּק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר' לכן לא הניחו אותו בבית בתוך העיר אלא הניחו אותו חוץ לעיר במקום שמשלחים המצורעים ומוכי שחין וזה המקום קרוי אַשְׁפָּה, כי עשו יאוש ממנו כשראו שהכביד עליו החולי מאד ולכך הניחו אותו שם במקום שיושבים שם מצורעין וכיוצא שיש בהם חולי המדבק וזה המקום קרוי אַשְׁפָּה ועל זה היה בירושלים שער אחד בחומה הנקרא 'שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת' שדרך שם יוצאין למקום האשפות והוא מקום פנוי ממהלך בני אדם כדי שלא יזוקו בו, ואחר שהוטל שם אז מת בחליו ותכף ומיד היו תּוֹלָעִים יוֹצְאִים מֵחָטְמוֹ, אף על פי שלא שהה שם עת הרבה כי תולעים אלו לא נעשו לו בטבע אלא בשביל עון שחטא בו על פי הטעמים הנזכר לעיל. ובזה מובן שלא יש סתירה בין יש אומרים ובין תנא קמא וכולהו אתנהו.

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה. יש להקשות לפירוש הרמב"ם ז"ל שכתב בביאור המשנה דמכה בגודל עם אצבע האמצעי, איך יתיישב דברי רב יהודה שאמר צרתא דדא? ונראה לי להיות שהאמצעי הוא משוך יותר מכל האצבעות והגודל נמוך יותר לכך נקרא האמצעי צרה לגודל, אי נמי כיון דמכה בה בחוזק וכח יותר מן השאר לכך נקרא הגודל צר ואויב לאצבע האמצעי, ועיין בתיום טוב.