בן יהוידע על יבמות סג:

אָמַר אַבַּיֵּי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא. פירש רש"י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו. קשא וכי שוטה זו דאם מצערתו בחירוף וגידוף למה תכין לו שלחן מלא? והיה לה לצערו גם בזה! ונראה לי בס"ד שאם לא תכין לו שלחן לאכילה יהיה מוכרח לאכול במקום אחר ולא יבא אצלה ולכך היא נזהרת בהכנת שלחן לאכילה כדי שיהיה מצוי אצלה ולא ילך למקום אחר וגם יביא איזה אורח עמו לפעמים ואז תשבעהו מרורות מחירוף וגידוף ותבזהו גם לפני אורחים.

רָבָא אָמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ. פירש רש"י שלא לאכול עמו. וקשה מה אכפת לו בזה תבטל במיעוטה ולא תאכל עמו? ונראה לי בס"ד דהאשה אינה תובעת תשמיש בפה ורק ברמז והיה דרכם מקודם שהאשה מקשטת השלחן של אכילה במינים המרבים הזרע ומחממים את הגוף שתביאם עם מיני התבשיל על השלחן וזהו הרמז שלה שרומזת לבעלה על התשמיש וכמו שתיקן אדונינו עזרא הסופר ע"ה לישראל לאכול שום בליל שבת שהוא סימן ורמז על התשמיש בליל שבת כי השום מרבה הזרע. וזאת האשה הרעה מקשטא ליה השלחן במאכלים ומשקין המרבים הזרע ומחממים הגוף כדי לעורר בקרבו תאות המשגל ובעת שכיבתם במטה מהדרא ליה גבה שאינה רוצה שישמש עמה ולכן נקראת אשה רעה כי גורמת לו בזה שיראה קרי בר מינן שהבעירה בו התאוה ומונעת התשמיש!

(משלי יח, כב) 'מָצָא' אוֹ 'מוֹצֵא'? (קהלת ז, כו) . נראה לי בס"ד הנה נודע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהנשמות מזדווגים בעולם הנשמות הזכר עם הנקבה ואחר כך יבואו לעולם הזה ויהיו תחלה בגופים נפרדים ורחוקים זה מזה וכשיגיע זמן הנשואין יפק רצון מאת ה' וישאו זה את זה כבראשונה. אך יש אדם שהוא בא לעולם הזה ואינו לוקח בת זוגו אלא חוטף אשה משל אחרים ויש בזה סיבות המסבבות דבר זה כנזכר בדברי קדשו. וידוע כי האדם יכיר אם לקח בת זוגו או לאו שאם רואה אהבתו נמשכת אחרי אשתו יותר ממה שהיא נמשכת אליו ידע שאין זו בת זוגו יען כי בת זוגו צריך שתהיה היא נמשכת אליו יותר. ובזה יובן השאלה ' מָצָא ' פירוש אם יש לך איזה סימן שידעת בו שהיא בת זוגך שכבר מצא אותה קודם זה בעולם הנשמות או אם רק עתה הוא ' מוֹצֵא ' אותה שאין זו בת זוגו ורק לעת עתה חטף אותה משל אחרים כי יש כמה סימנים עוד חוץ מן האמור כדי להכיר דבר זה.

אִשָּׁה רָעָה, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן, וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן". נראה לי בס"ד כי אשה רעה יש בה תערובת רע מצד הזכר והנקבה של הקליפה ולכך היא עצמה נקראת 'דמאי' ואם תחשוב מספר לץ ומדון ודמאי [275] יהיה מספרם רעה [275] ולכן זאת האשה נקראת אִשָּׁה רָעָה! ולכן כשמגרשה נמצא מגרש הלץ שהוא כנוי לזכר דקליפה והמדון שהוא כינוי לנוקבא דקליפה כי זאת האשה היא דמאי שלוקחת רע משניהם ולזה אמר גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן (משלי כב, י) . ואמר עוד 'וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן' והיינו דהאשה חשיבה נר לבעלה וכמו שאמר אליהו זכור לטוב לרבי יוסי שמאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, ולכן היא המדלקת נר של שבת ועל כן אשה רעה נהפך אצלה מספר נר למספר דין וקלון כי מספר 'דין קלון' [250] עולה נר [250] ולכן על גרושין שלה אמר 'וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן'. ומה שאמר ' קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה כְּיוֹם סַגְרִיר ' היינו סג מלשון כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (תהלים נג, ד) ונשאר רִיר שהוא כינוי לדברי חרופים וגידוף שמוציאה מפיה לבעלה כמו שאמרו לעיל מקשטא ליה פומא. ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הא דדמה אותה ליום סגריר שבו האדם בטל ממלאכתו ועסקו וכן מי שיש לו אשה רעה יהיה לו בטלה במלאכתו ועסקו שאין יכול לעשות עסק ומלאכה כראוי לו וכהך מעשה של אותו השר, עד כאן דבריו נר"ו.

"נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם". אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. יש להקשות הלא רבה בר אבוה דרש כדרשה זו ממש על פסוק כיוצא בזה ממש והוא פסוק ירמיה ומה בא מסדר התלמוד ללמדנו חידוש יותר בזאת הדרשה של פסוק לא אוכל קום? ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו ופרשתי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת וירא, שהאשה מכונית בשם רגל ועל זה אומר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב' ט) , דא איתתא. וידוע ממון בלא ברכה אין לו קיום ועמידה ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו. ובזה מובן מאמר רבותינו ז"ל שאמרו וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, רוצה לומר יהיה לו העמדה וקיום על רגליו זו אשתו של אדם שנקראת בשם רגל ולכן קראו הַיְקוּם חלק התיבה לשתים וקרי בה 'הי קום' רוצה לומר על ידי האשה שהיא בסוד 'היה יהיה לו' קום רוצה לומר קימה והעמדה. וכל זה באשה טובה אך אשה רעה לא יתקיימו בה אותיות קום של היקום וישאר הי לשון קינה כדכתיב ביחזקאל הי ונהי וקינה (יחזקאל ב י) . ולזה אמר לֹא אוּכַל קוּם (איכה א, יד) מלשון אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מלכים א' ז, כו) שאין חונה אצלו אותיות קום מן היקום וישאר רק אותיות הי שהוא לשון הי ונהי וקינה, ופירש זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה שאינו יכול לגרשה אשר ממנה אינו מגיע לו אותיות קום מן היקום.

(איכה א, יד) בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִין בְּכַסְפּוֹ. נראה לי בס"ד הכונה שאינו יכול לקנות שום דבר בהקפה אפילו על מנת לפרוע למחר או אחר שעה כי אם רק בכספו שנותן מעות מדודים וזה אפשר שאם יום אחד תם הכסף מכיסו ישאר רעב שלא יוכל לקנות בהקפה וכן אם נזדמן יום אחד שנמכרו החיטים או שאר מיני מאכל בזול לא יוכל לקנות לצורך השנה כולה בהקפה כי אין מוכרים לו אלא רק בכסף בעין ולא באמונה וזהו בְּכַסְפּוֹ. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שאין לו קרקע להתפרנס ממנה או חנות למכור בו סחורה על יד על יד בריוח אלא הרווחתו מכספו ממש שנותן כספו לאחרים בהכשר שאם אלו נשברו לא ישאר בידו פרוטה קטנה להתפרנס מה שאין כן בעל קרקע ובעל חנות, עד כאן דבריו נר"ו.

קָא מְחַטְּטֵי שַׁכְבֵי, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֵחִים בְּיוֹם אֵידָם. פירש בני ידידי נר"ו הטעם כי האלילים נקראים 'מתים' והשמח ביום אידם כאלו שמח ביום זבחי מתים ולכן נענשים במתים שלהם, עד כאן דבריו.

כְּתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: "אִשָּׁה טוֹבָה, מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי יזדמן לפעמים שהאשה נשלם תיקון שלה ואינה צריכה להתגלגל עוד בשביל עצמה ורק בעלה עדיין לא נשלם וצריך הוא לגלגול ובשביל טובתו שיהיה לו עזר מאשתו מחזיר הקדוש ברוך הוא גם נפש אשתו בגלגול כדי שיזדווג לה ויהיה לו עזר ממנה ועל זה נאמר אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא, ג) עד כאן דבריו יעוין שם. וזהו שאמר אִשָּׁה טוֹבָה רוצה לומר שנשלם תיקון שלה והנה היא טובה לגמרי שאינה צריכה לגלגול עם כל זה תנתן מן השמים מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ שתחזור בגלגול אצל בעלה בסוג מתנה כי היא מצידה אינה צריכה כלל וביאתה לעולם הזה היא בסוג מתנה טובה לבעלה.

וּכְתִיב: "אִשָּׁה טוֹבָה, בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן". נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם, והיינו שהאשה לוקחת אות ה־י מן השם ומתעברת עם אות יו־ד של השם אשר הושמה באיש ונשפעת מאות יו־ד ולכן זו נקראת אִשָּׁה טוֹבָה חלק התיבה לשתים וקרי בה 'ט־ו בה' דהיינו אות ה־י אשר במלואה היא מספר ט"ו ישנה בה וכיון שזכתה לזאת אז בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן רוצה לומר תתחבר עם אות יו־ד שהיא עומדת בתוך שם האיש והנה היא בחיק ירא אלקים הוא האיש כי התוך הוא חיק כלומר תתחבר אז עם אות יו־ד ותהיה נשפעת ומאירה גם מן אות יו־ד שבשם.

אִשָּׁה רָעָה, צָרַעַת לְבַעְלָהּ. נראה לי בס"ד הנה אכילתו של אדם בושט ועסק תורתו בקנה ושניהם עולים מספר עת [קנה 155+ ושט 315 = 470 עת] ואשה רעה צר לו בה הן במעשה הקנה שהוא עסק התורה שאינו יכול ללמוד בישוב הדעת והן במעשה הושט שהוא האכילה שאינו יכול לאכול במנוחה ושלוה ולזה אמר צָרַעַת לְבַעְלָהּ חלק התיבה לשתים וקרי בה צ־ר ע־ת לבעלה כי מעשה הקנה ומעשה הושט שהם מספר ע"ת צר לו בה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר צָרַעַת לְבַעְלָהּ רוצה לומר צריך לנהוג עמה כמשפט הצרעת שצריך להיות בדד ישב כן זאת יפרוש ממנה וישב בדד לבדו שאם ישב עמה ביחד תגדל אש המדורה של המחלוקת והמריבה וכמו שנאמר טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים (משלי כה, כד) עד כאן דבריו נר"ו.

(ירמיהו ה, כז) "כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה". לא דימה אותם לשק מלא חטים וכיוצא בזה מפני שרצה לעשות הדמיון בבעלי חיים אשר אלו אין מתאוים בלבבם לאשה אחת או לשלש וארבע אלא מתאוים לנשים הרבה שכמה צורות נשים חרותים על לוח לבבם ואמר כִּכְלוּב זה שהוא מָלֵא מיני עוֹפוֹת הרבה וּבָּתֵּיהֶם רוצה לומר גופים שלהם שהגוף נקרא בית מְלֵאִים מִרְמָה כי חושבים מרמות ותחבולות לצוד כל אלו הנשים אשר מציירים בקרבם איך יוכלו לפתותם ולעשות בהם מה שלבם חפץ.

גַּלֵּה סוֹדְךָ לְאֶחָד מֵאֶלֶף. נראה לי רמז לדבר סוד [70] מספר ע' ואות ע' תתחלף באות אל־ף באחה"ע וכן בי ר"ח קורין לאלפי־ן עייני־ן וידוע כי אות אל־ף מספרו אחד וגם בו נרמז מספר האלפים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל. ולזה אמר גַּלֵּה סוֹדְךָ לְאֶחָד מֵאֶלֶף כי מספר האחד ומספר האלף רמוזים בסוד שהוא מספר ע'.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף. הנה מפורש בדברי רבינו ז"ל בספר מבוא שערים (שער ב׳ חלק ג׳ פרק ז׳) וזה לשונו: כל הנבראים ונשמות של הצדיקים כולם הם מבירור אלו המלכים ובכל יום ויום הם מתבררים על ידי תפלתינו ועולים למעלה בסוד מ"ן [מיין נוקבין] ומתתקנים ואז באין לעולם וזהו סוד כל ישראל בני מלכים הן (בבא מציעא דף קיג:) וזהו סוד אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף שהוא גוף זה המעורב טוב ורע וכו' עד כאן לשונו. ועיין עוד בכונות ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב דראשי תיבות גּ וֹאֵל וּ לְשָׁבֵי פֶ שַׁע 'גּוּף' עיין שם. ונראה לי דקורא לאוצר הנשמות בשם גּוּף על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דתחלה יבא לאדם בעת לידתו וביאתו לעולם הזה נפש מבחינת שלשה שמות אלקים דקטנות וגם ביציאתו מן עולם הזה מה שנשאר עמו בקבר חלק נפש הוא גם כן מבחינת אלקים דקטנות עיין שם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא (שמות כא, ג) כלומר אם בג' פ"ו שהוא ג' שמות אלקים דקטנות שהם ג' פ"ו [אֱלֹקִים = 86] יבא לעולם הזה בגפו יצא רוצה לומר בג' פ"ו יצא מעולם הזה ולכן כיון שההתחלה של ביאתה לעולם הזה הוא בסוד ג' פעמים פ"ו קורא לאוצר הנשמות שממנו יוצאין ובאין לעולם הזה בשם גּוּף שהוא רוצה לומר ג' פ"ו.

כָּל [יְהוּדִי] שֶׁאֵין עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ט, ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". נראה לי בס"ד האדם נקרא בשם אדם כי באות א' רמוז עסק של פריה ורביה צורת יו־ד למעלה המשך מאן דאמר וצורת יו־ד למטה מ"ן [מיין נוקבין] ואות וא־ו באמצע הוא הגוף המקבל זה וזה ונשאר 'דם' עולה מספר אב אם [44] אשר בין שניהם נעשה עסק הרמוז בצורת אות א' ומי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה מסלק אות א' משם אדם ונשאר דם ולזה אמר כאלו שופך דמים!

וְאַתָּה, נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם. יש להקשות יוכיחו אותו להדיא על ביטול מצוות עשה מן התורה ואף על פי שלא דרש כלום בזה ולמה תלו התוכחה בדרשה? ונראה לי כי בלא דרשות אלו שלו אין להוכיחו איך תבטל מצוות עשה מן התורה דחזקה לאיש כמוהו שלא יבטל מצוות עשה ובדעתו בודאי לישא אשה ולקיים פריה ורביה אך כיון דחזו דדריש כאלו שופך דמים וכו' הוכיחו אותו דעביד בעיכוב זה איסורא וצריך למהר לישא אשה.

וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה? אֶפְשָׁר לָעוֹלָם שֶׁיִּתְקַיֵּם עַל יְדֵי אֲחֵרִים. הדבר יפלא איך סלקא דעתיה לומר כן דלפי דברי יבטל מכל מצוות עשה בשביל לעסוק בתורה? ונראה לי בס"ד הכונה כי התורה נקראת תּוּשִׁיָּה (משלי ב, ז) דמתשת כוחו של אדם דמחלשת החומר (סנהדרין כו:) ויש שהם אדוקים בה כל כך עד שבטל מהם כח התאוה של החומר לגמרי שאם יבאו לבעול אין יכולים והוא כך היה לו ואם כן מה תועלת לישא אשה ואינו יכול לקיים פריה ורביה מאחר דבטל כח התאוה לגמרי! לזה אמר מה אעשה תרופה ותקנה לעצמי אחר שנפשי חשקה בתורה ובטל ממני על ידי כך כח התאוה? והנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ל"ד פירש כוחו של בן עזאי שהיה בורא נפשות גרים על ידי עסק התורה עיין שם. ובזה ניחא דקדוק הנזכר לעיל שלא הקשו לו מן מצוות עשה של פריה ורביה הכתובה בתורה שהם יודעים שהוא מקיים מצות פריה ורביה בנשמות הנזכר ורק הקשו לו מן הדרשה שלו דאמר 'שופך דמים' וממעט הדמות, והשיב 'נפשי חשקה בתורה' והיא שומרת אותי מקרי וכיוצא ואם כן אין אני שופך דמים ומשום ממעט הדמות נמי ליכא דאפשר להתקיים על ידי אחרים.