בן יהוידע על תענית ז.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים, דְּאִלּוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים לַצַּדִּיקִים. קשה איך יצוייר דבר זה בשכל שתהיה ירידת הגשם גדולה מתחיית המתים? ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף' דלא על הפעולה איירי אלא הקושי הוא מצד המקבל שאינו ראוי להתפרנס ועם כל זה הקב"ה מפרנסו כמו שהיה בקריעת ים סוף דלא היו ראויים לאותו הנס שטען עוזא מה אלו אף אלו וכו' וכן כאן גדול יום הגשמים שהעולם אינו ראוי לגשמים ועם כל זה הקב"ה נותן להם ולכן הוא גדול מן תחיית המתים שתהיה בגמר התיקון שיהיו כולם צדיקים ועל זה אמר גדול שהוא גדול מצד הקושי הנזכר הנמצא בו. ולזה אמר הטעם דתחיה היא לצדיקים שכולם ראויים, דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' אך כאן בין לצדיקים בין לרשעים דאז על ידי כך ימצא קטרוג שלא ירדו גשמים וכיון דעם כל זה יורדין גשמים לכך 'גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים' מחמת הקושי הזה אשר נעשה מצד הקטרוגים. ומה שאמר רב יוסף ' שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים ' מקשים מה יענה לטענה זו דטען רבי אבהו דזה לצדיקים דוקא? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו, דהא איכא יתרון אחר בתחיית המתים שהם חיים חיי עולם מה שאין כן גשמים הם חיי שעה ולכן סבר רב יוסף שקולין הם דיש בזה מה שאין בזה.

גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד לאו בכוליה מילתיה גדול אלא איכא דבר אחד שוה אליו והוא דאיכא טענה לעשו דאין לבני יעקב בעולם הזה יותר מכדי חיותם בצמצום משום שכבר חלקו העולמות, והתשובה, ביום מתן תורה זכינו בכל טוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים דאם לא היו ישראל מקבלים התורה היה עולם הזה אובד ועוד יש טענה כזאת לזכות בטוב עולם הזה מכח הגשמים דאין העולם מתקיים בלא גשמים והם יורדין בעבור ישראל ובזכותם נמצא כמו שיש זכות לישראל ברבוי הטובה בעולם הזה מכח יום קבלת התורה כן יש לישראל זכות מכח ירידת גשמים, לכך גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה. אי נמי אמרינן לקמן אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, ובתורה כתיב (הושע ב, כב) 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה' כלומר בזכות האמנה והאירוסין הוא מתן תורה כמו שנאמר (דברים לג, ד) 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, כְּטַל, וְאִם לָאו, עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר. נראה לי בס"ד לכך יש במספר מָּטָר [249] יתרון על מספר טַל [39] כמספר חֶרֶב [210] דעורפהו בחרב עשו, דהא הכי אתמר 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' וזה שלא היה לו בתורה קול יעקב אז ראוי לערפו בחרב עשו שהוא ברכת ידים שלו.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. נראה לי בס"ד ההפרש בין 'סַם חַיִּים' [168] ל'סַם מָּוֶת' [546] הוא מספר חֲשֵׁכִים [378] , כי תורה לשמה 'אור' כמו שנאמר 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' ושלא לשמה חשכים שהוא הפך האור. ובזה יובן הכתוב בישעיה נו"ן (ישעיה נ, י) 'מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ' ופירשו רבותינו ז"ל שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הוא היצר הרע, שבראו הקב"ה עבד לאדם, והוא שומע לקול עצת היצר ועובד את ה' מיראה ואינו עובד מאהבה וכל עבודה שהיא מחמת יראה היא שלא לשמה ולזה אמר אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים שלמד תורה שלא לשמה שיש לו חשכים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ שאין לו תורה לשמה שהיא אור, הנה זה יש לו תקנה דעתה יִבְטַח בְּשֵׁם הֳ' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹקָיו לעשות עבודה לשמה, ולכן אמר כאן הלומד לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, ושלא לשמה סם מות בר מינן. והתוספות פירשו האי שלא לשמה דנקיט כאן היינו שלומד לקנטר, והאמת אתם בזה, רמז לדבר קנטר [359] גימטריא שטן [359] . ואומרו תּוֹרָתוֹ היינו אפילו החידושים שהוא מחדש בתורה שנקראים תּוֹרָתוֹ גם כן נעשית לו וכו'.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, "מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ, יט) . נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כא:) 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד', פירוש התלמיד חכם גם מדברי חול שלו ילמדו העולם יראה וחכמה אך זה אינו אלא בתלמיד חכם הגון שהוא צדיק, ולזה אמר מִמֶּנּוּ תֹאכֵל 'ממנו' דייקא רוצה לומר מגוף העץ תאכל, שיהיה העץ ראוי לאכילה חוץ מן הפירות ולכן קראו בשם הָגוּן ולא אמר צדיק או כשר דהגון למפרע נוגה שיהיה מאיר לעולם שהכל נהנים ממנו.

מָה אֵשׁ אֵינוֹ דּוֹלֵק יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי. נראה לי בס"ד לכן התורה התחילה בתיבת 'בְּרֵאשִׁית' (בראשית א, א) ודרשו בתיקונים 'בְּרִית אֵשׁ' כי תורה עם הכולל עולה מספר ברית [612] והיא כמו האש דאינו דולק יחידי. ובזה יובן הטעם שהתחילה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד כי הלמ"ד רוצה לומר לימוד צריך להיות בבי"ת דהיינו בשנים ולא באחד.

מַאי דִּכְתִיב: (ירמיהו נ, לו) "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ"? חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכתוב אמר (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודרשו רבותינו ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ומה שכפל את הקול היינו לרמוז שצריך להיות הלימוד בשנים שהם שתי קולות אז יש בהם כח לבטל כח הידים של עשו שהוא החרב, והיינו כי שני פעמים קול [136] הוא מספר רעב [272] , וחרב מספרו ר"י [210] , ויש בו שני נקודות של סגו"ל שמספרם ששים, ועם הכולל שלהם הם ס"ב הרי סך הכל של חרב ונקודותיו הוא רעב , ולכן צריך ב' פעמים קול משני תלמידי חכמים לבטל החרב ועל כן כיון שלומדים יחידים ואין להם צירוף ב' קול לבטל החרב אז הוא חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. ונראה לי חרב אותיות חבר , שאם לומד עם חבר ניצול מן חרב.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי, יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי, וּמִתַּלְמִידַי, יוֹתֵר מִכֻּלָּם. נראה לי דקדק לומר 'הַרְבֵּה תּוֹרָה' דלא תימא לא אתרמי לרבי חנינא ללמוד מרבותיו הרבה ולכך לימודו מחביריו היה יותר, לזה אמר 'הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי' אדרבא אתרמי לי דהרבה תורה למדתי מרבותי ועם כל זה לימודי מחברי היה יותר, נמצא לפי זה הלימוד מן התלמידים עולה על כולנה. ונראה לי לכך כל חכם נקרא בשם תלמיד חכם לרמוז עיקר שלימות חכמתו הוא מכח התלמיד ולפי זה הלימוד יהיה על ידי שלשה שהם רב חבר תלמיד, וזה נרמז באמרו (שמות לב, טז) 'חָרוּת עַל הַלֻּחֹת' אותיות המבטא הם 'חרת' ראשי תיבות ח בר ר ב ת למיד וחוט המשולש לא במהרה ינתק. ובזה יובן הטעם שנקראת אוריין תליתאי, כמו שאמרו (שבת פח.) 'בריך רחמנא דיהב אוריין תלתאי לעם תלתאי'. ובזה יובן (משלי ל, כט) 'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד' שהם רב חבר תלמיד שעל ידם 'אַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת' הם ארבעה חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] .

אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם", וְאִם לָאו, "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם" (ישעיה כא, יד) . נראה ודאי אם אינו הגון מצד המעשים אסור ללמדו תורה, דהוי כזורק אבן למרקוליס אך כאן באינו הגון דהיינו שלומד בעבור פניה להתגדל או לשם פניה אחרת שזה מותר ללמדו תורה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. ברם לכאורה נראה דהאי דרשה לא תיכון לסברת רבן גמליאל דסבירא ליה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש (ברכות כח.) , דלית ליה הא דאמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה (נזיר כג:) . מיהו נראה לי דאתיא גם לרבן גמליאל והכי קאמר אם ברור לך שהוא הגון שלומד תורה לשמה 'הֵתָיוּ מָיִם' תלך אצלו ללמדו, ואם לאו כלומר אינו ברור לך אם הוא לומד לשמה, או לאו אז 'לְכוּ לַמָּיִם' המתן עד שיבא אצלך ותבדוק אותו ותראה אם הוא לומד לשמה תלמדנו ואם לאו אל תלמדנו.

אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא, "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה, טז) . נראה לי הא דהוכרח רש"י לפרש דרשה זו דרבי חנינא בר חמא בסתרי תורה, משום דאם לא כן הוי דלא כרבי אלעזר בן עזריה (ברכות כח.) , ובאמת קיימא לן כרבי אלעזר בן עזריה דכך הסכימו כל החכמים ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא וניתוספו ארבע מאות ספסלים בית המדרש.

לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם? דִּכְתִיב: (ישעיהו נה, א) "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָיִם", לוֹמַר לְךָ: מַה מַּיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ, וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. נראה לי בס"ד לכך אחר אות מ' יש אותיות נס דאות מ' הוא מים במלואה, ואותיות נס המלוי שלהם אותיות נמוך כזה נו"ן סמ"ך, ולזה אמר (תהלים ס, ו) 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' כלומר כיון דהוא נמוך תעשה לו נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה. ואומרו ' בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה ' נראה לי בס"ד התורה היא בפה, כמו שאמרו (עירובין נד.) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' (משלי ד, כב) והתחלת הפה של האדם הוא השפה ואם תניח אות למ"ד הרומז ללימוד התורה בתוך אותיות 'שפה' יהיה צירוף 'שפלה'. ומה שאמר ' דַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו ' יש להקשות למאי צריך לומר 'עָלָיו'? ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו, רוצה לומר שאין שפלותו לעיני הבריות דוקא אלא שפלה עליו כלומר שפל בעיני עצמו עד כאן דבריו נר"ו.

לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בִּשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבֶחָלָב. נראה לי בס"ד דמיון המים הוא לתורה שבכתב דהכל לומדים אותה אפילו המון העם כמו המים שהכל שותין אותה, ודמיון החלב לתורה שבעל פה דהיינו חלק הפשוט שבה, ודמיון היין לחלק הנסתר. ועוד נראה לי בס"ד עשה ג' דמיונות כנגד שלשה מיני למוד שלומד האדם מרבותיו ומחביריו ומתלמידיו, וראשי תיבות ח לב י ין מ ים 'חיים' כי היו"ד כפולה, ולכן בתורה כתיב (משלי ד, כב) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' כי מוצאי מצא חיים, ומספר 'מים חלב יין' [200] עולה מאתים. וזהו שנאמר (שיר השירים ח, יב) ' כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי ' הוא בית המדרש ' הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה ' אל"ף שלך רוצה לומר לימוד לך שלמה שהוא לימוד לשמה ' וּמָאתַיִם ' הם מים חלב יין הם דמיון ' לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ ' אלו תלמידי חכמים. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש, מים דמיון למשנה וחלב דמיון ללימוד הסברא הוא התלמוד שמלבן ההלכה ומוציאה לאורה והיין דמיון לפלפול שהוא גבורה של תורה שהיין הוא סוד הגבורות, עד כאן דבריו נר"ו.

אַמַּאי אָמַרְתְּ לָהּ הָכִי. הנה הגרסא בעין יעקב היא אָמַר לָהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אָמַר לָךְ הָכִי? אָמְרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, מַאי אֲמַרְתְּ לֵיהּ? הָכִי וְהָכִי אֲמַרְתְּ לֵיהּ, וגרסא זו הביאה בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד והיא נכונה, דודאי שאל הקיסר מבתו תחילה מאי אמרת ליה, והשתא לפי גרסא זו נמצא ידע אביה דהיא אמרה לו תחילה הכי והוא השיב לה הכי, ולפי זה יש להקשות למה אמר לרבי יהושע בן חנניא אמאי אמרת לה הכי מאחר דידע הסיבה, ומה שהשיב לו רבי יהושע בן חנניא כִּי הֵיכִי דְּאָמְרָה לִי לֵיהּ אִיהִי וכו', מה נתחדש אצל הקיסר בדברים אלו על מה שהיה יודע תחילה מבתו? ונראה לי בס"ד ואקדים לתרץ תחילה עוד דקדוק אחר, מה טעם מצא רבי יהושע בן חנניא בדבריו שדבר עם בת הקיסר בעיצה זו לתת היין שבאוצר בכלי זהב? כי בשלמא יין ששותין על השלחן ודאי ראוי לשתותו בכלי זהב ובודאי כך היו עושין הם אבל יין שבאוצר מה הפרש כבוד יש בו אם מונח בכלי חרס או כלי זהב? כי מי רואה אותו ובתו של קיסר כשאמרה לאביה שיניחו היין בכלי זהב איך שמע וקבל דבריה, דמה טעם מצא בזה? על כן נראה לי דלאו על יין דקאים לשתיה הוא אומר אלא הכונה הוא על יין שדרכם לנסכו בכל יום לעבודה זרה כי מקודם היו אדוקים בניסוך היין לעבודה זרה מאד , וכל אחד יש לו יין משובח בתוך ביתו שינסך ממנו בכל יום לעבודה זרה וכן הוא אצל הקיסר ועל זה היין אמר לה רבי יהושע בן חנניא איך אתם שומרים אותו? והשיבה בכלים של חרס כשאר יינות שבבית והשיב לה דאתם החשובים צריך לשמרו בכלי זהב, והוא היה צריך לומר לה כך עבודה זרה דחשיבה צריך לשמור יין שלה בכלי זהב, אך לא רצה להזכיר בפיו חשיבות על עבודה זרה וכינה החשיבות עליהם כיון דאתם חשובין ראוי שתשמרו יין זה לעבודה זרה בכלי זהב, והיא אמרה לאביה עיצה זו איך יין של עבודה זרה יהיה שמור בכלי חרס וראוי שיהיה מונח בכלי זהב ומצא אביה טעם בדבריה וצוה שכך יעשו והחמיץ היין, ואחר ששאל מבתו מי הגיד לך עצה זו? ואמרה לו רבי יהושע בן חנניא, ושאל מאי אמרת ליה? והשיבה הכי והכי אמרת ליה, חשד את רבי יהושע בן חנניא דלאו בשביל הויכוח אמר לה כן אלא אמר כן כדי לקלקל את המוכן לעבודה זרה לשנאתו בעבודה זרה ולכך שאל אותו אמאי אמרת לה הכי? כי אני חושדך בעבור שנאת העבודה זרה דברת כן כי ודאי אין אתה חש על כבוד העבודה זרה כדי שתאמר דבר שהוא לכבודה! והשיב לו אם אני הייתי נכנס עמה בדבר זה תחלה היה מקום לחשד זה אך היא אמרה לי כך והוכרחתי להשיב לה כך לסתור דבריה שהיתה מגנה אותי ואמרתי לה שיש הוכחה מן שמירת היין בכלים שאינו נשמר אלא רק בכלי פחות ולא נתכונתי בדרך עצה כי מעולם לא חשבתי שיש אדם טועה בדבר זה לחשוב שיהיה שמירה ליין בכלי כסף וזהב ולא היו דברי אלא בדרך הוכחה וראיה שאני מוכיח מזה על דבר שהלעיגה בו. והא דעשה לה הוכחה מן היין ולא מן המים, דהא הש"ס קאמר גם המים אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים חדא קלקול היין הוא טפי מן המים ועוד הם אין דרכם לשמור מים בכלים אלא מביאים מים חדשים מן המעיין או מן הנהר דבר יום ביומו.