בן יהוידע על תענית ד.

הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרָתַח, אוֹרַיְתָא הוּא דְּקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ. יש להקשות למה נקיט צורבא מרבנן דקאי על תלמיד חכם רך בשנים, לימא האי תלמיד חכם דרתח בסתם? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הכעס מקצר ימיו של אדם, דכתיב (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' וזהו שאמר לא מבעיא תלמיד חכם גדול בשנים דרתח דודאי צריך לומר אין כעסו טבעי מן היצר הרע דהא קא חזינן דהוא גדול בשנים והכעס מקצר ובודאי דזה הכעס בא מן התורה דמרתחא ליה ולכן לא עשה בו נזק, אלא אפילו תלמיד חכם רך בשנים דתוכל לתלות כעסו טבעי מצד היצר גם כן לא תימא הכי אלא אורייתא מרתחא ליה.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כְּבַרְזֶל, אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. הקשה גבורת ארי ז"ל, דבפסחים (פסחים סו:) מפורש כל אדם שכועס, אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת עיין שם. ונראה לי בס"ד דמה שאמר קשה כברזל אינו לענין כעס אלא על דרך מה שאמרו ביומא (יומא כג.) 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם' דראוי להקפיד על בזיונו אך לא יכעוס! ומה שאמר רש"י ז"ל כאן 'קפדנים וקשים כברזל' אין הכונה קפדנות של כעס אלא הכונה שיקפיד על בזיונו ולא יוותר להמבזים, אבל ודאי צריך שלא יהיה בזה תערובת כעס דכתיב (קהלת יא, י) 'וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ'. והנה בגמרא דמנחות (מנחות צה:) אמר רבא הוקשה אדם קשה כברזל ומנו רב ששת, פירש רש"י 'חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל' יעוין שם, ויש להקשות למה לא פירש כאן כדהתם? ונראה משום דכאן קאמר רבינא 'אֲפִלּוּ הָכִי מִבָּעִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא' ודברים אלו לא יבואו נכון לאותו הפירוש של החידוד. מיהו נראה לי דשפיר יבא נכון, רוצה לומר החידוד שהוא קושיות והוויות לא יאמר אותם בדרך כעס כדרך הלוחמים זה בזה במלחמתה של התורה אלא יאמרם בניחותא! וכמו שהזהיר רבינו האר"י לרבינו מהרח"ו על לימוד שהיה לומד עם בן אחיו, כנזכר בשער רוח הקודש. ובעיקר המאמר כאן נראה לי בס"ד על פי מה שנאמר במשלי (משלי כז, יז) 'בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ' ומפרש ברש"י ומצודות כמו הלוטש ברזל הסכין באחרת נעשית חדה ושנונה כן יחדד איש פני רעהו, רוצה לומר תלמידי חכמים שיושבים יחד ועוסקים בתורה מחדדים זה את זה יעוין שם, וכן הכונה. ועל פי זה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו, סמיכות מאמר זה דקשה כברזל למאמר האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה, והוא כי מאמר קשה כברזל מודיענו שטוב ללמוד זה בזה כדי שיתחדדו זה בזה, אך אפשר יאמר אדם דנפיק מזה נזק שבאים לידי כעס בתוך לימודם זה בזה, לכך הביא מאמר אורייתא מרתחא ליה, לומר דאין חשש כעס, דאורייתא מרתחא ליה ואין זה כעס ממש, עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי ביאור מאמר קשה כברזל, דהברזל טבעו אחר חמום האש שיהיה גחלת יניחוהו במים קרים תכף ואז יתקשה ויתחזק יותר וכן התלמיד חכם אחר שיתחמם באש התורה בעת לימודו דאורייתא מרתחא ליה תכף ומיד יחזור לבו להתקרר בסברה אחרת שתתחדש לו הן מעצמו הן מחבירו כאלו הוטל במים קרים ובזה יתחזק בדברי תורה יותר. ונראה לי לכך התורה נמשלה לאש ונמשלה למים ולזה אמר (תהלים סו, יב) 'בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה' שבזה נתרוינו מדברי תורה.

(דברים ח, ט) "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל", אַל תִּקְרִי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא 'בּוֹנֶיהָ'. הנה הכלל של 'אַל תִּקְרִי' ידוע, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט:) 'לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים' אם כן בזיון תלמידי חכמים גורם חרבן העיר ואם התלמידי חכמים שהם בוניה קשים כברזל שהם תקיפים, דאז ההמון הם יראים מהם ואין בוזים אותם, אז תתקיים העיר ולא תחרב, כאלו אבניה הם ברזל שאינו נחרב, וזהו שאמר אַל תִּקְרִי 'אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל' שתתקיים כברזל אלא אם כן תקרא 'בּוֹנֶיהָ' שהם החכמים בַרְזֶל, כלומר תקיפים דאז אין בוזים אותם.

אָמַר רַבִינָא: אֲפִלּוּ הָכִי, מִבָּעִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת יא, י) "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". נראה לי בס"ד אם תסיר מספר רעה [275] מן בשר [502] ישאר רכ"ז כמנין בְּרָכָה [227] , ומנין זכר [227] שהוא כח הזכירה דהכעס גורם שכחה כמו שאמרו בגמרא, וזהו שאמר וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, אז על ידי כך וְהַעֲבֵר רָעָה שהיא השכחה מִבְּשָׂרֶךָ, כלומר שיהיה לך כח הזכירה הרמוז כאן כשתסיר מספר רעה מן מספר בשר שישאר זכר.

(שופטים יא, לא) יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא? וֶהֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ. מקשים אמאי לא אמר 'יָכוֹל אֲפִלּוּ אָדָם' וכדהוה אחר כך? ונראה לי בס"ד שבא לתרץ בזה קושיא אחרת דיש להקשות למה לשנים השיבו כהוגן, ולו לא השיבו כהוגן? וכי משוא פנים יש בדבר! ובזה נתרצה קושיא כי הם לא נגעו בכבוד שמים אבל הוא נגע בדבריו אלו בכבוד שמים דמשמע מדבריו שיקריב אפילו דבר טמא, אבל אדם אינו נקרא דבר טמא! ודלא כמו שכתב מהרש"א ז"ל דהא מצינו שאברהם אבינו ע"ה חשב תחלה שיעלהו ליצחק אבינו ע"ה עולה ממש, ולכן אמר 'יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא' שהראה לנו בזה גרעון וחסרון שיש בדברי יפתח הנוגע לכבוד שמים, ובזה מובן הטעם למה לא השיבו לו כהוגן שנזדמנה לו בתו.

(ירמיה יט, ה) "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי", זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב. נקיט בזה האי לישנא ד' לֹא צִוִּיתִי ' לומר אל תאמר מישע טעה בצווי שצויתי לאברהם תחלה דחשב שיש רשות ממני בכך, דזה אינו, כי באמת לבני נח לא צויתי כזאת ואין לו ללמוד אלא ממינו שהם בני נח, ' וְלֹא דִבַּרְתִּי ' זוֹ בִּתּוֹ שֶׁל יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, כי הקב"ה בפרשת נדרים דבר דברים שיהיו מובנים מהם דאין להקריב נפשות, דכתיב (במדבר ל, ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַהֳ', ותיבת 'נֶדֶר' לשון יתר, אך הכונה יִדֹּר נֶדֶר המצוי אצל בני אדם לידור בו ולא נפשות דאין מצוי זה ושכיח, וזהו לֹא דִבַּרְתִּי בפרשת נדרים בכך, ' וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי ' זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, כי מתחלה לא היתה כונתי להקריבו ממש, כי אם להעלותו רק על המזבח ויורידהו חי.

אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהֵשִׁיבָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּהֹגֶן, דִּכְתִיב: (הושע ו, ג) "וְנֵדְעָה, נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ" אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ, וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יד, ו) "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל. צריך להבין מה ענין דמיון הגשם והטל בנמשל? ונראה לי בס"ד שישראל שאלו שיהיו נשפעים על ידי מצות תפלין כח משלשה אותיות שם שדי הרמוזים בו, ורמזו זה באותיות 'גֶּשֶׁם' שהוא שם ג' דהיינו שם שדי שיש בו שלשה אותיות, ואמר לה: אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, כי מצוה זו של תפילין שאת מבקשת בעבורה היא ביום ולא בלילה וגם אינה בשבתות וימים טובים ומאחר דאינה תמידית אין השפע המשתלשל בעבורה תמידי, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל', והענין הוא דאיתא במדרש (תנא דבי אליהו רבה כו) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (במדבר טו, לב) , אמר הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת, אמר משה: רבונו של עולם איני יודע! אמר הקב"ה למשה: אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת! באותה שעה אמר הקב"ה משה צא וברר להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בה גם בשבתות וביום טוב, ואיזה? זה מצות ציצית, שנאמר (במדבר טו, לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וגו׳ וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' עיין שם. לכך אמר לו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' שאשפיע לכם כח ושפע טוב בעבור מצות ציצית שרמוז בה מספר ט"ל, שיש בכל כנף ט"ל כריכות כמנין 'הֳ' אֶחָד' [39] וכמנין ט"ל אותיות דשם אהי"ה דההי"ן בפשוט ומילוי ומלוי המלוי כמו שכתב האר"י ז"ל בשער הכונות, וזו היא מצוה תמידית בימים ובלילות בטלית קטן וגם בשבתות וימים טובים, ועל ידה תהיה השפעה שלכם תמידית מט"ל הנזכר וגם מן ט"ל אותיות של עסמ"ב.

בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה, וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה. נמצא היא שאלה דוגמת הלב ונתן לה דוגמת הכף, וההפרש שיש בין מספר כף [100] למספר לב [32] הוא ס"ח כמנין חיים [68] , שזה הטוב היה לה בזכות התורה שנקראת (משלי ג, יח) 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' ואם תוסיף על לב מספר חיים יהיה כף. ובזה יובן (איכה ג, מא) 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם' ולכן בישר את ישראל (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם', שיהיה לכם תוספת מספר חיים כדי שתתעלו להיות דוגמת כף גם היה לה עוד עזר לזה בזכות הצדקה שהיא מכף לכף. ועוד נראה לי בס"ד הם בקשו השפעה מן אות וא"ו דשם הוי"ה שהוא קו התפארת הנקרא 'לב' ומן אות ה"א אחרונה דשם הוי"ה שהוא סוד המלכות הנקראת 'זרוע' ולכן אמרה (שיר השירים ח, ו) 'כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ', והשיב להם ההשפעה מן אותיות ו"ה שבשם פעמים נראית בגלוי גדול פעמים אינה נראית, דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' אך אני אעשה לך השפעה מן אותיות י"ה שהיא השפעה תמידית והם הרמוזים בכפים כי האצבעות הם י"ד פרקין והכף משלים לט"ו פרקים כמנין שם י"ה.