בן יהוידע על תענית יא.

רַב פָּפָּא, כָּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכִיל חֲדָא רִיפְתָּא. נראה לי בס"ד הטעם דאכיל בכל פרסא חדא רפתא, דאיתא בפסחים (פסחים פט:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריכו רפתא בהדי הדדי אדאכיל רב הונא חדא אכיל רב פפא ארבע אמר לו פלג לי אמר לו קבילתון וכו' עיין שם. נמצא אכילתו היתה מרובה על שאר אדם ארבעה פעמים וכאן קאמר 'הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן' ולא פרשו לנו שיעור אכילה בשני רעבון כמה הוא? אך נראה מסברא שהוא רביע אכילתו הנהוגה רמז לדבר רָעָב בהפוך אתוון רֶבַע , רוצה לומר בשנת רעב יאכל רבע מדתו ולכן רב פפא מה שהיו אוכלים בני אדם בדרך חדא רפתא בארבע פרסאות הוא היה אוכל ארבע רפתא בארבע פרסאות.

כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דכאן איירי ביש לו יכולת לאכול לשבעה והוא מרעיב עצמו בידים כדי להשתתף בצרת ציבור דהא לא אמר 'כָּל הָרָעֵב בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן' אלא אמר 'כָּל הַמַּרְעִיב' נמצא עושה שינוי בהנאת גופו בידים שאין הזמן מכריחו לכך בשביל לשתף עצמו בצרת אחרים לכן מדה כנגד מדה יצילהו הקב"ה משינוי מיתה שאין הטבע מכריחה. והא דיליף מן (איוב ה, כ) 'בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת' אף על גב דקרא מות סתמא קאמר, מוכרח לפרשו על מיתה משונה דהא החוש מעיד שברעב מתים מיתה טבעית. ונראה לי מ"ם ראשנה של מִ מָּוֶת היא ראשי תיבות מְ שֻׁנָּה.

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מא, נ) "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". עיין בתוספות שהקשו מן יוכבד עיין שם. ואפשר דיוסף הצדיק ע"ה היה לו בנות שנולדו עם מנשה ואפרים תאומות כאשר נולדו עם שאר שבטים וכמו דבשבטים לא נתפרשו בתורה הבנות שנולדו עמהם כן הכא גבי מנשה ואפרים, אמנם זה הוא לחד מאן דאמר דוקא.

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. נראה לי בס"ד הטעם כי רוב בני אדם באותו זמן אין משמשים כי מחמת רעבון בטלה תאות המשגל מהם לכך צריך לשתף עצמו בצער רוב ציבור. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא מִיטְרָא, בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא, וכן אמרו נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה וְנֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בִּגְשָׁמִים, נמצא עצירת גשמים הוא ענין ביטול תשמיש איש עם אשתו ולהיות כי על הרוב הרעב בא מכת עצירת גשמים לכן כמו שהארץ אין לה תשמיש עם בעלה שהוא המטר כן האדם ראוי שיתנהג עם אשתו כן. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, דידוע התשמיש מכונה בשם אכילה דכתיב (משלי ל, כ) 'אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ' וכן אמרו על פסוק (בראשית לט, ו) 'כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל', ולכן כיון דנתמעטה אכילת לחם העקרי בשני רעבון ראוי שגם אכילה זו דתשמיש תתמעט. וראיתי דאיכא פלוגתא בספרי האחרונים דיש אומרים דין זה אינו נוהג אלא רק בשני רעבון ויש אומרים דנוהג גם בשאר צרה שלא תבא, וכעת אין פנאי לדבר בזה.

בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם], וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד דמניחין יְדֵיהֶן שהם ימין ושמאל שהם חסד וגבורה לרמוז ראוי שיהיה זה מקולל בכך אפילו על פי מדת החסד על שהוא הלך באכזריות לב שלא שיתף עצמו בצער ציבור! ומה שמניחין עַל רֹאשׁוֹ רמז כי ישראל אף על פי שהם גופים מוחלקין עם כל זה שרשן למעלה הוא אחד כי כל דבר שבקדושה הוא באחדות והראש רומז על השורש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ' רוצה לומר בשרשו, ולכן זה שלא הביט בשרש של ישראל הרומז בראש שבזה ראוי שלא יפרוש מן הצבור לכן יקולל בדברים אלו. אי נמי מניחין הידים על ראשו, לרמז על ראש תואר אדם שנקראו בו ישראל דוקא שהוא מתחיל באלף שהוא מספר אחד וזה פירש ולא ראה כי ישראל הם 'גּוֹי אֶחָד' (דברי הימים א' יז, כא) ואין ראוי שיפרוש אדם מן הצבור. אי נמי ידוע שכבוד השכינה שורה על ראש האדם כמו שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יראה אדם שכינה למעלה מראשו, וידוע כי בצער ישראל יש צער לשכינה כביכול ואם כן זה שפירש מן הציבור לא אכפת לו בצער השכינה שהיא למעלה מראשו ולכך מניחין ידיהם על ראשו ואומרים כן וגם כונתם לומר נסתלקה שכינה מעל ראשו ולכן מניחין ידיהן שם כי המקום ריקן הוא מכבוד השכינה שנסעה משם.

וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר. הא דהוצרכו להזכיר שמו, כי ידוע אותיות השם של האדם הם צינורות השפע שלו כמו שכתב ערבי נחל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' וכאן רוצים להריק בצינורות שלו קללה זו תחת הברכה. גם מזכירין השם שלו כדי לכלול גם את הנפש שהשם של האדם מורה על הנפש גם כן כנודע. ומה שאומרים אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר לאו על תשועתם מצרה זו דהא פשיטא היא כי (משלי כז, יח) 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ' אך הכונה על נחמת ציבור בטובה אחרת דלא שייכה לאותו הצער.

בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. נראה לי בס"ד הכונה דהציבור ביום צרה עבדי תרתי, חדא דאחר תפלה לא ילכו תיכף לבתיהם אלא ישארו בבית הכנסת לומר תהלים וסליחות, והב' שישארו כל היום ההוא בתענית, וזה לא עביד לא הא ולא הא כי אומר אֵלֵךְ לְבֵיתִי ולא אתעכב עמהם בבית הכנסת בשביל לימוד תהלים וסליחות וגם אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה ולא אתענה עמהם, וראשי תיבות שָׁ לוֹם עָ לַיִךְ נַ פְשִׁי 'ענש' רוצה לומר ענש יענש בדברים אלו.

וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. נראה לי בס"ד אַבְנֵי בֵּיתוֹ הם יצר הרע וגונדא דיליה כי היצר הרע נקרא אבן דכתיב (יחזקאל לו, כו) 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן' וזה קאי על היצר הרע הבא מכח התולדה שהוא מזוהמת הנחש. וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ קאי על יצר הרע וגונדא דיליה הבאים מן הקליפה שלמעלה לכך כינה אותם בשם קורות, שהקורה היא למעלה מן הבית. גם עוד 'קורות' בהפוך אתוון 'רקות' שהוא לשון חסרון כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מא, ג) 'וְדַקּוֹת בָּשָׂר' כל רקות שבמקרא חסרון בשר עיין שם, ואלו חסרים כל טוב.

נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (מיכה ז, ה) "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". הדבר יפלא, והלא הנשמה היא עצמה הנידונת עם הגוף וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ד, ה) על פסוק (תהלים נ, ד) 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' זו הנשמה 'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' זה הגוף על פי המשל של חגר וסומא, ואיך תעיד על עצמה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ג') כי הנפש המתגלגלת בגוף השני בעבור עבירה חמורה וגם עוד שלא נתקנה כלל מתחלה על ידי קיום המצוה המתייחסת לה אך יש לה ניצוצות שכבר נתקנו במצות המתייחסים להם הנה אותו החלק שלא נתקן כלל עדיין הוא המתגלגל בגוף השני גלגול גמור ונקרא זה הגוף על שמו אבל שאר החלקים אשר נתקנו כבר בראשון אף על פי שגם הם באים בזה הגוף השני עם זה החלק שלא נתקן אינו נקרא זה גלגול גמור להם אלא נקרא בשם עיבור אף על פי שהוא גם כן גלגול יען כי גלגול גמור הוא רק לגבי אותו החלק הפרטיי הפגום וזה מגיע לו שכר מן המצות שעושה עתה בגוף השני וגם עונש מן העבירות מה שאין כן אותם החלקים שכבר נתקנו ורק באו עם זה החלק הפגום בגוף זה השני אין להם חלק מן העבירות שעושה ולא יגיע להם עונש כלל אלא יגיע להם חלק שכר מן המצות שעושה עתה בגוף השני, עד כאן דבריו ז"ל עיין שם. ובזה ניחא מה שאמר כאן ' נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה בּוֹ ' קאי על חלק הנשמה שכבר נתקן בגלגול הקודם ובא עתה בגלגול השני עם חלק הנשמה הפגום שזה אינו מגיע לו עונש מן העבירות ולכן הוא יעיד על האדם בעבור העבירות וכל דבר שאינו הגון. ולזה אמר 'מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ' כי זה החלק אינו בגוף זה גלגול גמור ואינו נקרא על שמו ורק הוא שוכב ודר עם חלק הנשמה הפגום ולהכי קראו 'שֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ' והיינו כי פשט שֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ קאי על אשתו של אדם וידוע כי האשה מרווחת מבעלה דפלגא בהדיה בעסק התורה. ועוד אמר רבינו האר"י ז"ל דמצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות הם נשלמים בהם מכח בעליהם שמקיימים אותם, וכמו שכתוב בריש שער מאמרי רשב"י, נמצא האשה מרווחת מבעלה כמה מצות אבל אם בעלה עושה עבירות אינו מגיע לאשתו עונש ונזק מהם , וכן אלו החלקים של הנשמה שכבר נתקנו בגלגול הראשון ובאו בגלגול השני עם החלק הפגום שהם מרויחים ממצות ומעשים טובים שעושה החלק הפגום עתה בהיותו בגלגול השני ואינו מגיע להם נזק ועונש מן העבירות שעושה נמצא הם דומים לאשה שוכבת חיקו של אדם ממש ולכן קרי לזה החלק שכבר נתקן 'שֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ'.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ. קשה איך יעידו האיברים על עצמן, והלא הם עצמם נידונין? ונראה לי בס"ד הכונה כי הרושם של העבירות הרשום על איבריו של אדם שעשה בהן עבירה הוא מעיד על העבירות ואין זו עדות בפה אלא הוכחה וראיה כמו עדות של השטר המעיד על ראובן שנתחייב כך וכך מחמת דברים של העדים וחתימתן הרשומה בו.

(דברים לב, ד) "אֵ־ל אֱמוּנָה", כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, אֲפִלּוּ עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין וכו'.. הנה על זה שייך לשון ' אֵ ־ ל אֱמוּנָה ' מפני שהבטיח הקב"ה לצדיקים שלא יראו פני גהינם כמו שנאמר (תהלים טז, י) 'לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת' לכן אם יש עליהם עונש עבירה קלה אף על פי שבעבורה לא ירדו לגיהנם אלא זמן מועט ואחר כך ילכו לגן עדן שהיא נחלתם שהבטיח להם עם כל זה הרואה אותם יורדים לגיהנם ויושבים עם הרשעים יחשובו שזה הוא מקום נחלתם כרשעים ח"ו, ויאמרו אם כן שוא עבוד אלקים דאין הפרש בין עובד אלקים ללא עבדו, ואיה הבטחתו יתברך שהכין גן עדן לנחלה לצדיקים? לכן יקדים להענישם על עבירה קלה בעולם הזה כדי שלא ירדו לגיהנם כלל אלא תכף ומיד אחר פטירתם ילכו לגן עדן ויאמרו הכל אֵ־ל אֱמוּנָה הוא שקיים הבטחתו לתת נחלה לצדיקים בגן עדן ולשלם להם שם שכר טוב על מעשיהם. אך על מצוה קלה שעושין הרשעים שמקדים להם שכרה בעולם הזה יפול בזה לשון ' אֵין עָוֶל ' יען שאם יניח פרעון שכרה בעולם הבא אף על פי שבעבורה ראוי שיכניס הרשע בגן עדן כדי לשלם שכר מצוה קלה עם כל זה הרואה את הרשע נכנס לגיהנם תכף ומיד וישב שם זמן הרבה בעבור רבוי עבירות שעשה הוא חושב שאין לזה הרשע עוד עלייה ממקום גיהנם כדי לקבל שכר מעט מצות שיש לו, לכן יקדים לשלם לו שכר מצות קלות בעולם הזה דאז הכל יודעין דהרשע אף על פי שאי אפשר שלא יהיה לו מעט מצות כבר דרכו יתברך לשלם לו בעולם הזה, ולכך כשהביאו לגיהנם שהוא נידון שם זמן מרובה יאמרו אֵין עָוֶל בידו יתברך כי זה לא נשאר אצלו שום שכר מצוה כדי שישלם לו עתה וראויה גיהנם אליו לדורות עולם.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, כָּל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו. נראה לי בס"ד הכונה על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיהו ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה' כי כל עונות האדם נרשמים בפניו בשרטוטי המצח ולכך יש בני אדם נוהגין לכסות המצח שלהם בזמן הדבר בר מינן, ולזה אמר נפרטין לפניו, רוצה לומר כפי מה שרשום בפניו כי המצח הוא מכלל הפנים, וכמו שאמר הכתוב 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'.

וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. יש להקשות מה צורך לסיים המקומות? ונראה לי בס"ד דידוע אם אדם עשה עבירה הוא מניח כח טומאה באותו מקום שיהיה שורה שם תמיד ואז גורם נזק לאחרים אחר כך לאותם הבאים לדור שם באותו מקום שיהיה להם אותו כח טומאה למכשול להכשילם בחטא, וכן במקום שעשו בו תורה ומצות גם כן שורה שם קדושה ויהיה עזר להדרים שם כידוע, ולכן מסיימין לו מקום שעשה בו עבירה כי מלבד עונש שיגיע לו מגוף העבירה שלו עוד יגיע לו עונש מסיבת המקום שטמאו ועשה בו כח טומאה ועל ידי כך היה מכשול לאחרים שבאו בו אחר כך. ומה שמגידים היום שעשה בו עבירה, הנה גם מגיע לו עונש מלבד גוף העבירה מחמת היום כי אפשר באותו היום היתה כפות המאזנים של זכיות ועבירות שקולין וזה שעשה בו ביום עבירות הכריע הכף לחובה. ואמרו וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין , וְאוֹמֵר: יָפֶה דַּנְתּוּנִי, כלומר אף על פי שהוא אינו יודע הדין נותן הקב"ה בו בינה שידע הדין כדי שיצדיק ויאמר יפה דנתוני! גם ' אוֹמֵר יָפֶה דַּנְתּוּנִי ' הכונה אף על פי שיש חכם מתיר הדבר, כי על הרוב למטה ימצא הללו אוסרים והללו מתירים, יפה דנתוני כסברת האוסרים דהלכה כוותייהו. וגם עוד הנפש אומרת כן כלומר אין לי טענה להטיל החוב על הגוף כמשל החגר והסומא לומר הגוף עשה ולא אני (ויקרא רבה ד, ה) . ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש מה שפורטים לו המקומות והימים, דאינו דומה עושה עבירה במקום קדוש כמו בית הכנסת ובית המדרש לעושה במקום חול. וגם אינו דומה עושה במקום גלוי לעושה במקום מוצנע דבגלוי יהיה חלול השם יותר. וכן בימים אינו דומה עושה ביום קדוש כשבת ויום הכיפורים וימים נוראים לעושה בימים פשוטים, וגם אינו דומה עושה בזמן בחרותו לעושה בזמן זקנותו עד כאן דבריו נר"ו.