בן יהוידע על סוטה ד:

כָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה כי ענין נטילת ידים הוא לכוין לעקור את הידים ממקום הקליפה להעלותם למקום הקודש וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות. ולכן כיון דלא נטל ידיו לעקור הידים ממקום הקליפה מדה כנגד מדה הוא נעקר מן העולם בר מינן. ועוד נראה לי בס"ד כי ידוע דנטילת ידים הוא צורך ותיקון העשיה שהוא סוד שם אדנ־י כי ה'אכילה' [66] היא בעשיה והיא שם אדנ־י עם הכולל [66] ואוכלת מן אור שם 'א־ל הוי־ה' [57] שביצירה שהוא מספר 'אוכל' [57] ואז צריכה העשיה לעלות א־ל היצירה לקבל משם שפע א־ל הוי־ה שהוא מספר אוכל ולכן עושין נטילת ידים כי אין שום עליה אלא באמצעות הידים שלוקחים הדבר ההוא ומעלים אותו למעלה ולכן תחלה צריך שתערה עליהם מים שהוא סוד מימי החסד לגרש הקליפות וכנזכר בשער טעמי המצות פרשת עקב כל זה באורך עיין שם. נמצא לפי זה נטילת ידים קודם אכילה היא לצורך ותיקון השייך לבחינת שם אדנ־י שהוא מספר אכילה וידוע כי המים שהם מסוד החסד נרמזים בשם מו ־ ם שהוא שם השנים ושבעים מע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' שהוא שם האחרון שבהם. והנה אותיות מו־ם ואותיות מים שוים הם שאם תאריך יו־ד של מים תהיה וא־ו ואז הוי מים אותיות מו־ם דשם ע"ב הנזכר. וכן אם תקצר אות וא־ו של מו־ם תהיה אותיות מים ואל תקרי מו־ם אלא מים. ועל כן הנזהר בנטילת ידים מאירים בו ב' שמות אלו שהם שם אדנ־י ושם מו־ם של ע"ב שמות הנזכר שהוא סוד מים. ושני שמות אלו נרמזים בתוך ובקרב אותיות עוֹלָם שאם תמלאם כזה ע י ־ ן ו א ־ ו ל מ ־ ד מ־ ם ותקח אותיות המלוי כמו שהם תמצא בהם אותיות שם אדנ־י ואותיות שם מו־ם ולזה הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָ'עוֹלָם' רוצה לומר מהארת שני שמות הקודש הרמוזים בתוך אותיות עולם.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְבַסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כו) "וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד". יש להבין מה שייכות יש לזה עם זה? ונראה לי בס"ד דגסות הרוח מתייחסת לעין וללב דכתיב הֳ' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי (תהלים קלא, א) וידוע דעין ולב הם איברים המולכים בגופו של אדם דהעין היא מלך וגדול באיברים הגלויים כי היא אבר גלוי וכל טובת ועמידת הגוף תלויה בעין דהא סומא חשוב כמת (נדרים סד:) נמצא האיברים חשובין בטלים בלעדי העין, והלב מלך וגדול באיברים הפנימיים כי הוא אבר פנימי. והנה שני איברים אלו עין ולב אם יהיו מקודשים יתקדשו כל האיברים כי מן העין תצא ראיה החושית שכל עמידה וקיום של הגוף תלוי בראיה דהא סומא חשוב כמת, והלב יצא ממנו ראיה השכלית כי הלב מהרהר ומחשב ורואה ראיה שכלית וכל קיום והעמדה של הגוף תלויה בראיה השכלית כי בלעדם יהיו כל מעשיו במכשול וברוע. ואם שני אברים אלו יתמלאו גאוה וגסות הרוח אז תסתלק הקדושה מהם לגמרי שאין רוח קדושה שורה במקום רוח גאוה וכיון שנעשו ערומים מרוח קדושה שנסתלק מהם אז יתעסקו בסרסרות שיהיו סרסורים של עבירה כי כן מנהגו של עולם כל אדם שיורד מנכסיו עוסק בסרסרות, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בירושלמי ברכות פרק א' מובא בילקוט שמעוני סוף פרשת שלח) 'עינא וליבא תרי סרסירי דעבירה אינון' שיהיו שני איברים אלו סרסורים של זנות. וכיון שעשו אלו סרסרות של זנות נגמר על ידם עסק העבירה כי כל מקח וממכר שיש לו סרסור מוכרח שיגמר וכל שכן אם יעסקו בו שני סרסורים ודאי יגמרו אותו! ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ יען כי כיון שיש בו גסות הרוח שמשכנה בעין ובלב ממילא נסתלק רוח קדושה מן עין ולבו מאחר ששרתה שם גסות הרוח וכיון שנסתלקה מהם רוח קדושה שירדו מנכסיהם אז מוכרח שיהיו סרסורים של עבירה של זנות וכיון שהם שנים תעלה בידם עסק הסרסרות הזה ואז בודאי נכשל האדם באשת איש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה דאיסור ערוה פוגם בשם י־ה דאיש ואשה שזכו שם יה ביניהם (סוטה יז.) ובעל גאוה פוגם בשם י־ה כי לכן תיקון שלו להתענות ט"ו יום כמנין שם י־ה וכנזכר בשער רוח הקודש ולכן כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ בר מינן.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ.. עוּלָּא אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה! (ישעיה ב, כב) . נראה לי בס"ד דקאי על דברי רבי שמעון בן יוחי דאמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, דאיירי בבעל תורה דלהכי נקיט כָּל כלומר אפילו שהוא בעל תורה! ועל זה אמר עולא ' כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה ' דעניין אחד יש להם כי זה שהוא בעל תורה ומתגאה אומר שהוא מתנהג בגאוה לכבוד התורה וזה הבונה במה בשעת איסור הבמות אומר אף על פי שנאסרו הבמות הנה אני בונה במה לכבוד השם יתברך להקריב לו קרבן עליה ונמצא אלו דעת אחת יש להם בהיתר זה ובאמת תרווייהו עבדי איסורא.

שֶׁנֶּאֱמַר: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב, כב) . נראה לי בס"ד דדייק לה מדכתיב הָאָדָם בה־א הידיעה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סא.) על פסוק אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד, לא) היינו 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם', וכתבו התוספות שהעובדי כוכבים קרויים ה אדם בה־א. ופרשנו הטעם כי אדם [45] גימטריא מ"ה שהוא שם ענוה הנקראת 'מה' כמו שנאמר וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז) והענוה היא מצויה אצל ישראל כמו שאמרו רבותנו ז"ל (חולין דף פט.) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שכל זמן שאני נותן גדולה לכם אתם ממעטין עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) נתתי גדולה למשה וכו' ולכן ישראל נקראים בשם 'אדם' שהוא מספר מ"ה. אבל העובדי כוכבים אין להם מדת מה ונקראים הָאָדָם [50] בתוספת ה־א שהוא מספר טמא [50] והוא מספר הרמוז בראשו של נ חש שהוא נו"ן גימטריא 'טמא' שהביא טומאה לעולם ולכן הנחש התחתון ארס שלו הוא בראשו דוקא. ולכן הגאה שהוא כעובד עבודה זרה שמטמאה במשא כנדה וכאלו בא על עריות שמטמאין את הנפש הנה הוא נקרא בשם הָאָדָם שהוא מספר 'טמא' והוא מספר נו"ן שבראש הנחש שהביא טומאה לעולם. וזהו שנאמר חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם זה הגאה שנקרא האדם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ חלק תיבת נְשָׁמָה לשתים וקרי בה 'נוּן שָׂמָה בְּאַפּוֹ' שהוא מקום חיות שם אות נו"ן הנחש שהוא מספר טמא שהביא טומאה לעולם ועל ידי כך בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא ? שגופו נחשב לבמה בשעת איסור הבמות שקרבן אשר מקריב עליה חשוב כמו קרבן טומאה! ומה שפירש רש"י ז"ל שמחזיק עצמו כבעל נפש, נראה לי כונתו שחושב עצמו כמו אנשים הגדולים שהגוף שלהם נחשב בערכו כמו נפש דשאר בני עלמא כן הוא גופו מחזיק אותו בעיניו כמו נפש דשאר בני אדם ולזה אמר הכתוב 'אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ' והיינו בְּאַפּוֹ [89] עולה מספר גּוּף [89] כלומר הגוף שלו חושב אותו בערך נשמה של אחרים.