בן יהוידע על סוטה מח:

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר "מָה אוֹכַל לְמָחָר", אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה (זכריה ד, י) . קשה למה אמר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ? והלא אפילו אין לו פת בסלו גם כן צריך שיהיה לו בטחון בהשם יתברך ולא ידאג לומר מה אוכל למחר! ונראה לי דאם אין לו פת בסלו נמצא הוא רעב ואם יאמר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' אף על פי שלא דבר כהוגן אין להאשימו על זאת דאין אדם נתפס על צערו (בבא בתרא טז.) אך אם יש לו פת בסלו אינו רעב ולכן אשום יאשם אם יאמר מה אוכל למחר! ועוד נראה לי מי שיש לו פת בסלו לצורך מחר ודואג על הלפתן לומר 'מָה אוֹכַל לְמָחָר' הרי זה מקטני אמנה דהיה לו להאמין מי שהזמין לו הפת יזמין לו הלפתן גם כן.

מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שׁוּלְחָנָן לֶעָתִיד לָבֹא קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (זכריה ד, י) . פירוש היו תולים פרנסתם בטבע שברא הקדוש ברוך הוא בעולם ולא האמינו שהכל בא להם בהשגחתו יתברך דבר יום ביומו ששלחנו ערוך לכל וכמו שנאמר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) שאם היו חזקים באמונה זו של ההשגחה בעבור הטובה שמקבלים בעולם הזה אז היו מתפרנסים בעולם הזה בזכות האמונה הזאת דכתיב וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (חבקוק ב, ד) כלומר בשכר אמונתו יחיה בעולם הזה וממילא לא ינוכה משכר עולם הבא כלום, אך כיון שלא היתה אמונתם חזקה בכך לכן הם מתפרנסים בעולם הזה משכר מצותם וממילא מתבזבז שלחנם לעולם הבא כי ינוכה ממנו בעבור טובת עולם הזה.