בן יהוידע על סוטה מב:

"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ" כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין (דברים כ, ג) . נראה לכן אומר המשוח מלחמה כִּי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם (דברים כ, ד) כלומר שם הוי־ה שיש בו ארבע אותיות ישמור אתכם מפחד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין ולכן הארון הולך עמהם שיש במידתו רמז לארבעה אמות של הלכה והם אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ (שמות כה, י) .

הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ (שמואל א יז, יב) . נראה לי בס"ד הוא אמר וְיֵרֵד אֵלָי אִישׁ (שמואל א' יז, ח) תצרף אותיות 'אי' עם אִישׁ וגם עם אֵלָי לכאן, ולכן אז אלי [אלי+אי=52] נעשה מספר בן וכאלו כתוב וְיֵרֵד בֶּן־אִישׁ.

בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לְכָדוֹ פִּיו לְאוֹתוֹ רָשָׁע (שמואל א יז, יב) . נראה לי בס"ד טעם לשלשה כי בתלתא הוי חזקה ובזה נתגבר דוד המלך ע"ה. או יובן הטעם כי הוא היה שלישי לאחיו שהם היו סף ומדון וגלית וישבי בנוב. או כנגד שלשה מיני כלי זיין אשר בא להלחם בהם עם דוד המלך ע"ה שהם חרב חנית וכידון כמו שנאמר דוד המלך ע"ה אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן (שמואל א' יז, מה) . אי נמי כדי רמז שנכנעו הקליפות של מלכים דאחוז בהם גלית דלכך כשנזרע היה בו תערובת כלב ששכבו עמה מאה מנאפים וסוף הכל היה הכלב כמו שאמרו במדרש (רות רבה ב, כ) וקליפת כלב היא בעולם העשיה שהוא שלישית בבי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] . והנה מקום אחד משלשה מקומות האלה הוא מה שאמר 'בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי' (שמואל א' יז, ח) פירש רש"י משמע עלי שהוא יגבר. ועוד נראה לי לשון וְיֵרֵד יש בו משמעות ממשלה כמו וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב, ח) ופיו הכשילו למנקט לשון זה שיש לפרשו 'ימשול אלי' ולא אמר 'ילחם עמי'. ואידך הוא מה שאמר 'וְהִכָּנִי' כתב רש"י ז"ל אף על גב דהדר אמר 'וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו' מכל מקום פתיחת פיו לרעתו הוה ועוד נראה לי דזה הסיום אינו מועיל לו דלא אהדריה בלשון פשוט וברור אלא אמר לשון ספק אם אוכל לו דנקיט אִם שהוא לשון ספק על היכולת של הכאה אבל אִם הראשון שהיא גם כן לשון ספק קאי על יכולת המלחמה שאמר אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם בִּי [אִתִּי] וְהִכָּנִי, מה שאין כן אִם השני היא דבוקה בההכאה שאמר אִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו ולא אמר אם אוכל להלחם בו והכתיו.

הֲדַר אָמַר לֵיהּ "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם הֳ' צְבָקוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' יז, מה) . פירוש פתיחת הדברים אשר דברו זה בזה היתה ההתחלה מן גלית ונמצא גלית התחיל בדברים לדבר במפלתו אבל דברי דוד המלך ע"ה אינם התחלה אלא הוא משיב דבר על דברי גלית ולכן אין צריך לדקדק בהם בהתחלתם ורק צריך לדקדק בסיום דבריו שיהיה מסיים במפלת גלית ובנצחון של עצמו וכן עשה שסיים בהצלחתו כי דוד המלך ע"ה הוא מסיים וגלית הוא הוא המתחיל. ועוד נראה לי גם הפתיחה של דוד המלך ע"ה אינה נחשבת לרעה כי חרב וחנית וכידון לגבי הצדיק אשר הוא נושע בה נחשבים לקש ותבן שאין בהם ממש.

"וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְבַטְּלָם מִקְּרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית (שמואל א' יז, טז) . פירוש לבטל כונתם שיתבלבל דעתם מכח דבריו ומכח מראה קומתו ולא יקראום בכונת הלב ולכן לא תועיל להם להיות חרב פיפיות בידם כי מה שאמר רוֹמְמוֹת אֵ־ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו) הוא רק אם יקראום בכונה אבל אין הכונה כדי לבטלם מקריאתה לגמרי דהא הם היו יושבין ואין עושין מלחמה ולמה לא יקראו קריאת שמע. ומה שנאמר וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם (שמואל א' יז, טז) ודרש רבי יוחנן 'כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶם תּוֹרָה' נראה לי כנגד ארבעים יום האחרונים שניתנה בהם לוחות שניות דסופם היה יום כיפור שנכנע השטן וכן כאן בסוף הארבעים יום אלו גבר דוד המלך ע"ה ונצח את השטן!

בַּר מֵאָה פַּפִּי וְחַד נָאנָאִי. עיין רש"י ז"ל, אך בערוך פירש מאה פפי מאה בני אדם וחד ננאי הוא הכלב עיין שם. והאמת אתו דכן מפורש במדרש (רות רבה ב, כ) שגם הכלב בא עליה ושכב עמה ונתן זרע בקרבה ועל כן אמר לו הכלב אנכי?! וכך איתא במדרש רבי תנחומא אומר אף כלב אחד שנאמר וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת (שמואל א' יז, מג) עד כאן. ונראה הכונה הוא לומר לו אם שמעת שהכלב בא על אמו הנה הוא עצמו בן כלב ואין עצמו כלב, וזהו הכלב אנכי? בתמיה, האב הוא כלב אבל הוא עצמו אדם ואינו כלב! או הכונה כך 'הכלב אנכי' פירוש וכי כולו נזרע מזרע הכלב? הלא הוא נזרע מזרע מאה בני אדם שמעורב בהם זרע כלב אחד נמצא הוא חד ממאה ואינו כולו כלב! ונראה לכך נקרא אִישׁ הַבֵּנַיִם (שמואל א' יז, ד) חלק תיבת בנים לשתים וקרי בה 'בן ים' והיינו בן [52] מספר כלב [52] וים [יו־ד מ־ם=100] במילואם גימטריא מאה רמז למאה פפי. גם לכן נקרא גָּלְיָת והיינו גלי הוא כלב דאות ג' תתחלף באות ב' שבצדה ואות יו־ד תתחלף באות כ' שבצדה הרי גלי הם כלב ונשאר ת' רמז למאה פפי שהם מאה ערלות וכמו שאמרו במדרש בפסוק מִמְּעָרוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג) ממאה ערלות, וכל ערלה יש בה ד' אותיות ומאה פעמים ערלה הם ת' אותיות. גם נראה הא דמנה רב חסדא לגלית שלישי דאמר סַף וּמָדוֹן גָּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב, לעולם נולד קודם סף ומנאו שלישי כי הוא שלישי להם מצד הגבורה דסף ומדון היו גבורים יותר ממנו אך הוא נולד ראשון מן ערפה כשפרשה מחמותה והלכה לבדה ובאו עליה בדרך מאה ערלים והכלב. והא דתני רב יוסף שֶׁהַכָּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ דריש אות כ' שהוא היתר בקריאה דקרינן 'מִמַּעַרְכוֹת' (שמואל א' יז, כג) מורה שהערו באמו כל אנשי החבורה שפגעו בה שהיו מאה ערלים ונרמזו באות כ' הנזכר כי כ' [כף=100] במלואו עולה מאה.

חַד אָמַר: 'הָרָפָה' שְׁמָהּ (שמואל ב כא, טז) . מלבד טעם דתלמודא נראה לי בס"ד הא דנקראת עָרְפָּה באות עי"ן שהוא אותיות 'רע פה' שנולד ממנה גלית שהיה רע בפה כי חירף וגידף וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בְּרוּ לָכֶם אִישׁ (שמואל א' יז, ח) . גם עוד עָרְפָּה אותיות 'העפר' שנסכר פיו בעפר וכמו שאמרו במדרש (מדרש תהילים יח, לב) על פסוק וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (שמואל א' יז, מט) המלאך דחפו ונפל על פניו, אמר הקדוש ברוך הוא הפה שחירף וגידף יסכר בעפר! עיין שם. ונראה לכן הרג אבישי את אמו בפלך לרמוז חטא של בניך שחטא בפה הוא לך וזהו נטרקון של פלך שהוא 'פה לך'.

מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גָּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב (שמואל ב כא, כב) . נראה לי בס"ד ראשי תיבות ארבעה אלו הוא 'סגים' כי היו קליפות זוהמה וסגים. ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי כ"ה הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי (משלי כה, ד) רוצה לומר נמשכו ונטרדו ונדחו סִיגִים שהם קליפות ארבעה ההם מִכָּסֶף זה דוד המלך ע"ה ועל ידי כך יֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי אלו ישראל שהם 'כהנים לוים ישראלים' ראשי תיבות כלי שניצולו ויצאו מן הצרה על ידו. ובזה יובן גם כן רמז הכתוב באלפא ביתא (תהלים קיט, קיט) סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ עַל כֵּן [לָכֵן] אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ פירוש סִגִים אלו ארבעה אחים הנזכר דראשי תיבות שלהם 'סגים' אשר הִשְׁבַּתָּ אותם מן העולם המה היו כנגד כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ על כן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ תורה שבעל פה שיש בה ארבעה חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] אשר בזכותם נשבתו ונתבטלו אותם הארבעה מן העולם.

יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה (רות א, יד) . קשא הוה ליה למימר 'יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנּוֹשְׁקָהּ' אות וא"ו קודם שי"ן דכתיב וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ (רות א, יד) נמצא ערפה נושקה ולא נשוקה? ונראה לי בס"ד דודאי אחר שנשקה ערפה את חמותה גם חמותה נשקה אותה משום שורת דרך ארץ וכן הוא דרך המלוין כשפורשין זה מזה ורק הכתוב לא הזכיר נשיקת חמותה אלא נשיקתה לחמותה מפני שהיא התחילה בנשיקה ורק חמותה החזירה לה נשיקה משורת דרך ארץ. והנה ידוע כי יש עושין המשכה בנשיקה שלהם וכן מיתת צדיקים בנשיקה הוא כך דאור השכינה נושק הצדיק ומושך ממנו נשמתו וכאן ודאי נשיקה של חמותה לא היתה על חנם אלא נשקה אותה כדי לעשות [המשכה] מתוכה רוחו של כליון בנה ונמצא נשארה ערפה רע גמור שאין בה תערובת טוב כי רוח כליון נפרד ממנה ונעשה אצל אמו ולכן בניה של ערפה כולם היו רעים גמורים וראוי שיפלו ביד בני הדבוקה. ולזה אמר יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה זו ערפה שנשקה אותה חמותה ומשכה ממנה רוח הטוב של כליון שנמצא לא נשאר בה חלק טוב כלל ובניה נולדו רעים מן הרע בלבד יבואו וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה היא רות שנדבקה בחלקי הטוב חדשים גם ישנים. ונראה לרמוז בס"ד מספר נשוקה [461] יתר על מספר דבוקה [117] מספר שמד [344] כי ערפה כשנשאת לכליון פרשה מעמה ומאלוהיה אך לא נתגיירה בבית דין ואחר כך כשנעשית נשוקה שאז חזרה לעמה ואלוהיה נשתמדה לכן יש במספר נשוקה מספר שמד יתר על מספר דבוקה שהיא רות שדבקה בדת ישראל.

כְּתִיב חֵץ 'חֲנִיתוֹ' וְקָרֵינַן עֵץ 'חֲנִיתוֹ'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע (שמואל א יז, ז) . כך הגרסא בגמרא ומקשים כיון דכתיב חֵץ דמשמע חצי אם כן הגיד הכתוב חצי ומנא ליה דלא הגענו לחצי? ונראה לי בס"ד כי הכתוב צריך לכתוב עֵץ וכתב חֵץ הרי הטיל אות ח' במקום אות ע' והנה בסדר אלפ"א בית"א החי"ת היא חצי המנין של האותיות שיש מן א' עד ע' יען דאם תמנה מן א' עד ע' יהיה אות ע' הוא אות הששה עשר ונמצא אות ח' שהוא אות השמיני הנה חצי הט"ז. אך באמת אינו חצי שלם כי הוא חצי במנין האותיות אך אינו חצי באיכותן כי האותיות שיש מן א' עד ח' הם אחדים ואשר יש עד ע' הם בעשרות ונמצא אין אות ח' חצי שלם, ולכן עתה שהניח אות ח' במקום ע' מפני שאות ח' הוא חצי אותיות שיש מן א' עד ע' אין כאן חצי שלם ממש וקא משמע לן בזה דעדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע ממש!

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שׁוֹפַךְ'? שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ נִשְׁפָּךְ לְפָנָיו כְּקִיתוֹן. פירוש מרוב פחדו ממנו נשפך דמו בקרבו כמו שנאמר באיכה חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי (איכה ב, יא) כן הרואה אותו נשפך כבדו וכן הוא אומר באיוב יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי (איוב טז, יג) וכיוצא בזה נאמר שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ (איכה ב, יט) . ומה שאמר שֶׁעָשׂוּי כְּשׁוֹבַךְ נראה לי הכונה שהשובך יש בו בתים ומדורים הרבה כן זה לובש על גופו מלבוש שתפור בו כלים עשויים בתים בתים שמניח בה החיצים וכלי מלחמה כדרך שעושים עתה הולכי דרכים הנושאים כלי זיין עליהם המשליך כדורי אש שקורין בערבי פשתאו'ו או שקורין ריורוו'ר וזה על אזורם כלים עשויים בתים קטנים ששם מניחים הכדורים או הכרו'ץ וזה הכלי קורין אותו כרתו'ש ובערבי קורין אותו פאש'ליג וזה שובך אף על פי שבימיו לא היו עדיין הכדורים האלה בעולם כל מלחמתם היתה בחיצים הוא היה נושא ככלי זה שעשוי בתים בתים שמונח בתוכו חיצים הרבה והיה תולה על קומתו כמה כלים שיש בהם בתים כאלה שבהם חיצים ושאר צרכי מלחמה עד שהיה נראה גופו שהוא אורך קומתו כשובך זה שיש בתים בתים הרבה זה על גבי זה כפולים ומכופלים.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכָל כִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. עיין פירוש רש"י ז"ל ואנא עבדא נראה לי בס"ד הכונה כי משוח מלחמה אומר ארבעה דברים מכופלים שהם אַל יֵרַךְ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ (דברים כ, ג) הרי ד' פעמים אַל ולזה שואל כל כך דברים של אל ואל למה? דדי לומר פעם אחת אַל אכולהו! ומשני מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן פירוש נקיט ד' לשונות של אל להורות כי השם שהוא ארבע וכנוייו שהן ארבע הם המגינין עליהם מן ארבעה דברים שעושין העובדי כוכבים לאיים עליהם במלחמה שמניפין ומריעין וצווחין ורומסים ולכן נקיט אכל חדא מנייהו אַל שהם ארבע לשונות אַל יֵרַךְ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ. והנה בזה הביאור שפרשנו יבא נכון סיום דברי התלמודא דאמר כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר פירוש כיוצא ברמז זה הרמוז בארבע לשונות כנגד ד' אותיות השם כן עשה רמז במה ששלח עמהם על מדין סנהדרין ומשוח מלחמה והארון והשופרות שהם גם כן ארבעה שיש בהם רמז כנגד ארבע אותיות השם ברוך הוא. ודע דאף על גב דבעשרת הדברות שבלוחות ליכא אלא כינוי של אֱלֹקֶיךָ (שמות כ, ב) בלבד קאמר כנוייו לשון רבים מפני שהלוחות כתוב בהם עשרת הדברות מכל צד והרי יש שם כנויים רבים של אלקיך דכל עשרת דברות חשיב להו בפני עצמו כאלו זה הוא כינוי אחר מיהו בכל עשרת ועשרת יש ד' פעמים שם אלקיך שהוא שם הכינוי.