בן יהוידע על סוטה מ.

בִּנְעִילָה דְּיוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי מַאי אָמַר? אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא "הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'" (תהילים קכח, ד) . נראה לי פסוק זה הוא שבעה תיבות כנגד שבעה רקיעים שעולה השכינה עתה בנעילה כי לכן אומרים ז' פעמים הֳ' הוּא הָאֱלֹקִים (מלכים א' יח, לט) כנודע ושני פסוקים הנשארים יְבָרֶכְךָ וכו' וּרְאֵה וכו' הם ט"ו תיבות כנגד ט"ו תיבות של ברכת כהנים ובגמרא אתמר פסוקים אלו נתקנו במקדש דוקא לכבוד השם המיוחד שמזכירים שם אבל בגבולין כל האומרם טועה מפני שצריך להאזין היטב לברכה ורבי אבהו סבר מעיקרא לאומרם כשמאריכין בניגון וגם בזה חזר בו אחר כך.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמִינָא עִינְוְתָנָא אֲנָא. לא היה אומר כן בפיו אלא בלבבו כך היה חושב את עצמו שהגיע למדרגה זו שראוי להיות נקרא עניו. אי נמי כונתו לומר אני עניו מצד טבעי ומזגי.

אָמִינָא לָאו עִינְוְתָנָא אֲנָא. פירוש הוא אמר לאשתו מַאי נָפְקָא לֵיךְ מִינָּהּ כונתו לומר זו אשה היא ודעתה קלה אינה מבנת הענין על מתכונתו ולכן דבריה לא מעלין ולא מורידין והיו כלא היו אך לפי האמת בעלה עצמו וכולי עלמא ידעיה דְּמִינִּי וּמִינֵּיהּ יִתְקַלֵּס עִילָּאָה שאם לא הייתי אני משים הדברים בפיו לא היה יכול מצד עצמו לדרוש ברבים ואם כן תוכיות דברים אלו מוכחין הא דלא הקפיד מפני שדברים אלו יצאו מפי אשה אבל אם היו יוצאין מפי האמורא עצמו הוה קפיד! ולזה אמר אחר דכך וכך אמרתי לה מוכח דלא ענוותנא אנא דאם אני עניו באמת לא הייתי משיב לה כך, מה שאין כן רבי אבא דמן עכו שראה זלזול כבוד להדיה מן האמורא עצמו ולא קפיד דאין לך זלזול יותר מזה דהדרשן אמר לו טעם אחד והקרובים אליו שמעו שכך וכך אמר לו והם שומעים שזה האמורא אומר טעם אחר מעצמו ובודאי דבר זה זלזול ובושה להדרשן בפני אותם בני אדם ועם כל זה לא קפיד!

[כֵּיוָן דְּחָזֵינָא לֵיהּ רַבִּי אַבָּא מִן עַכּוֹ] אָמַר לְהוּ עַד דְּמַצֵּלְנָא לֵיה לְרַבִּי אַבָּא. קשא מה שייכות יש בזה לענוה? ונראה לי בס"ד כי תשובתו זו שהשיב 'עד דמצילנא ליה לרבי אבא' מוכח מתוכה להדיה דכונתו לברוח מהשררה שלא היה יכול לומר 'לא אתינא' כיון דאמנו עליה ולכן דחה הענין הזה של שררה שלו בקש באומרו עד דמצילנא לרבי אבא כי אמר אולי מה דבני ובני ישתנה הדבר ויתבטל הענין, דאפשר שיבא לעיר אדם גדול בתורה יותר ממנו ואז יאמר להם אית לכו רבה מיני תמנו עליו להיות ראש ישיבה ויעשו כך, נמצא עניו דאין לו רצון ותאוה בגדולה יען דלפי האמת מאי תליא הא בהא הלא אדרבה אם יהיה הוא ראש ישיבה יהיו דבריו נשמעין יותר ויהיה לו יכולת טפי להצילו. אי נמי אמר להם עד דמצילנא לרבי אבא כונתו הוא כי אני צריך לו בלימוד ההלכות בישיבה שיעזור לי בסברתו ובבקיאותו ולכן בעוד בעלי חובות נוגשים אותו ומטרידים אותו לא אפשר להיות לי עזר ממני מצד חכמתו וכל זה דבר מצד ענוה שלו דרואה עצמו שהוא צריך לתלמודו של רבי אבא.

רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דָּרַשׁ בִּשְׁמַעֲתָא וְרַבִּי אַבָּהוּ דָּרַשׁ בַּאֲגַּדְתָא. נראה שהיה להם שתי בתי מדרשות שהיו זה בצד זה או זה לפנים מזה והיה מנהגם של אותו מקום לדרוש בשתי המדרשים בפרק אחד ולכן כיון דאקלעו רבנן לההוא אתרא זימנום שידרשו אחד בזה המדרש ואחד בזה המדרש. והא דעשה המשל של הדורש אגדה למוכר מיני סדקית אין בזה זלזול לדברי אגדה אלא אדרבה הוא שבח גדול כי דברי אגדה יש בהם פשט ודרש ורמז וסוד שהם ראשי תיבות פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד ארבע עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והדרשן מקשר בהם העולמות זה בזה ומחברם כמעשה מחט סדקית התופרת ומחברת חתיכות הבגד זה בזה ומתקנת הקרעים והנקבים כי על כן מעלתם גדולה דעניית הקדיש שאומר הדרשן אחריהם מסוגלת לכפרת עונות ולכן המשילם למיני סדקית שהם מחטים דקים דקורין אותם מחט סדקית על שם שמחברת הנקבים והסדקים כדאיתא בערוך. ועוד נראה לי בס"ד רמז במשל זה על מעלת דברי אגדה שכולם יש בקרבם סוד שבו נעשה סוד הנסירה כדי לעשות זווג במידות הקדושים העליונים ורמז זה בסדקית שהוא לשון סדק ונמצא הוא עשה שבח גדול לדברי אגדה במשל זה ורק לעיני השומעין הגדיל בשבח השמעתתא על דברי אגדה כי לזו דימה לאבנים טובות ולזו דימה למיני סדקית כדי להפיס דעתו של רבי חייא בר אבא. ומה שאמר וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא אִיתּוֹתַב דַּעְתֵּיהּ לאו משום גאוה וקנאה חס ושלום אלא מחמת הבושה שנתבייש מחמת אותם בני אדם שנשמטו ממנו שעשו לו בושה בדבר זה.

אָמַר לָהֶם דָּוִד לְיִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם שׁוֹמְעִין לִי, אַחַי אַתֶּם, וְאִם לָאו עַמִּי אַתֶּם, וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בְּמַקֵּל (דברי הימים א כח, ב) . קשא למה נקיט מקל וכי דרכו של מלך לרדות במקל? ונראה לי בס"ד כי האבות א ברהם י צחק ו י שראל ראשי תיבות שמותם עולה מספר שם אהי־ה [21] ומספר שם בי־ט ומספר שם ודא־י הרמוז בראשי תיבות וַ יְבָרֶךְ דָּ וִיד אֶ ת יְ יָ (דברי הימים א' כט, י) שהוא שם הכתר והוא שם המפורש כנודע. אך סופי תיבות שמותם הוא 'מקל' [אברה ם יצח ק ישרא ל ] לרמוז אם ישראל צדיקים שהם עליונים יאירו להם אותיות העליונים של שמות האבות שרמוז בהם שם אהי־ה ושם בי־ט ושם ודא־י ואם אינם צדיקים אלא הלכו לאחור אז יתקיים בהם רדיית המקל הרמוז באחרית שמות האבות. לכן אִם אַתֶּם שׁוֹמְעִין לִי אַחַי אַתֶּם רמז באותיות אַחַי לשלשה שמות הנזכר אהי־ ה בי־ ט ודא־ י דסופי תיבות שלהם עולה כ"ד [24] כמנין דויד [24] מלא ביו"ד וזהו 'אַחַי' דומין כמוני וְאִם לָאו לא תזכו להארת שמות הרמוזים באותיות העליונים של התבות אלא תקחו לכם אותיות האחרונים שהם מקל ולכן וַאֲנִי רוֹדֶה אֶתְכֶם בְּמַקֵּל ! ולכן קודם החרבן אחר שחטאו ישראל ונסוגו אחור ממעשה האבות אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה מָה אַתָּה רֹאֶה? והשיב מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה (ירמיה א, יא) ומוכח מכאן אימת ציבור כיון דאמר להם 'אַחַי אַתֶּם' רוצה לומר כמו אחי שכולם גדולים ממני והיתה אימתם עליה אפילו אחר שמשח אותו שמואל הנביא ע"ה למלך.

חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל. לפי פשוטו הוא משום כבוד המלך להראות שיש כל כך מעלות של שררה תחתיו. אך נראה לרמוז בס"ד שהיה סדר זה בדקדוק שהוא של חמשה בני אדם שהם (1) חזן (2) וראש הכנסת (3) וסגן (4) וכהן גדול (5) ומלך כנגד כבוד תורה שבכתב שנכתבה בחמשה ספרים וכנגד כבוד תורה שבעל פה שנמסרה בחמשה שהם (1) מ שה (2) י הושע (3) ז קנים (4) נ ביאים (5) ואנשי כנסת הגדולה וכאשר סידרם התנא באבות (משנה אבות א, א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. וראשי תיבות חמשה הנזכרים הוא 'חסר מך' שהוא ראשי תיבות ח זן ס גן ר אש הכנסת מ לך כ הן גדול רמזו לו בזה רמז למלך שלא יתגאה אלא יהיה 'מך' בדברים הגופניים וימצא עצמו 'חסר' בדברים הנפשיים. והא דקורא המלך מיושב לרמוז לו אף על פי שהוא מלך חייב לעשות תורתו קבע והישיבה מורה על קבע.