בן יהוידע על סוטה כב:

אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁים וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁים, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִים, שֶׁדּוֹמִין לַפְּרוּשִׁים, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס. דקדק מהרש"א ז"ל והלא של זמרי היתה בגלוי ואיך מדמה לה להאי? עיין שם. ונראה לי בס"ד גם זמרי עשה בתחלה במרמה ובהסתר לעיני הרואין שתפס את כזבי והביאה לפני משה רבינו ע"ה ואמר לו זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה! בת יתרו מי התירה לך? (סנהדרין פב.) , נמצא הראה לעיני הכל שהוא מגייר אותה כמו צפורה חס ושלום ובאמת לא הוה הכי אלא היתה עודנה ארמית זונה ובא עליה בניאוף. ואומרו מְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס פירוש מכניסים עצמם בעניינים שאינם שלהם באומרם שהם מתקנאים קנאת הדת כמו שנתקנא פנחס אך באמת כל מגמתם כדי להתייהר ולהתגדל לערבב העולם בריב ומחלוקת ומבקשים ליקח אחר כך בזה גדולה שישימו אותם פרנסים ודיינים באומרם אלו מקנאים קנאת הדין וראויים לכך וכונתם שתשאר שררתם לזרעם וזרע זרעם כאשר היה שכר פנחס בְּכְּהֻנַּת עוֹלָם לּוֹ וּלְזַרְעוֹ (במדבר כה, יג) .

שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים הֵם. נראה המה מספר שבעה כנגד שבעה שמות שיש ליצר הרע שהם שבעה רוחות טומאה דכנגדן הם שבעה מדורי גיהנם ואלו השבעה פרושים נמשכין ובאים ונעשים מצד היצר הרע שיש לו שבעה רוחות טומאה.

לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה', 'פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה', דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא אמר לו לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי' לפי דברי רש"י ז"ל דהוא גם כן עניינו שלא לשמה כמו שכם שמלו שלא לשם שמים? ונדחק לתרץ עיין שם. ונראה לי בס"ד ' פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה ' וּ' פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה ' עושה מצות דחייב בהם שלא לשמה ולכן בזה יש לומר כיון דעל כל פנים הוא מקיים בזה מצות ה' דחייבו לעשות כן אף על פי שכונתו שלא לשמה יגין עליו זכות המעשה דמקיים חיוב שלו שתהיה אחרי זה כונתו לשם שמים, דהא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ קאי על עסק התורה שהוא חייב בו במצות ה' שצוהו לעסוק בתורה ואף על גב דהוא כונתו שלא לשמה על כל פנים עביד מעשה שהוא חייב לעשותה במצות ה' עליו. אבל ' פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי ' איירי בעושה מילי דחסידותא שאינו חייב לעשותה מן הדין והוא מתכוין שלא לשמה דדמי זה לענין שכם שמלו שלא לשמה והם לא חייבים מעיקרא במילה כי לא נצטוו בה אלא אברהם אבינו ע"ה וזרעו ולכן זה שעושה דבר שאינו חייב בו וכונתו לשם פניה זרה הרי זה חוטא שהוא מתעטף בטלית שאינו שלו לכבוד עצמו ואין זה עושה דבר שחייב בו כדי שנאמר זכות המעשה דעל כל פנים הוא קיים חובתו בה יגין שתהיה אחר כך כונתו לשמה דהא זה אינו חייב בכך ולא קיים מצות ה' בכך כלל כי לא צוהו בזה כי לזה יאמר השם יתברך מי ביקש זאת מידך לכבד עצמך ולענג חומרך בדבר טוב שלי אשר אני לא צויתיך לעשותו? דודאי זה גרע גם מצד המעשה דאדרבה יותר טוב שלא היה עושה כלל שלא בדבר שבקדושה לצורך חול! משל למלך שגזר על עבדיו שלא ילבשו מלבוש הצבוע בגון פלוני ויהי היום ויבואו שנים עבדים לפניו לובשים מלבוש שגזר עליו אך אחד המלך קראו לבא לפניו ובא והשני לא קראו המלך ובא לפניו, על מי כועס המלך ביותר? על אותו שלא קראו ובא מאיליו ולבש מלבוש זה! אך חבירו שקראו המלך ובא הנה על כל פנים קיים מצות המלך בביאתו לפניו אף על פי שחטא למלך מצד המלבוש. וכן הענין כאן ולכן לא אמר לו לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי'.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמִטַּמְרָא, מִטַּמְרָא, דְּמִגַּלְיָא, מִגַּלְיָא וכו'. קשה מאי מחדש בזה הלא דברים פשוטים הם? ונראה לי בס"ד באלו השבעה פרושים יש בהם רעתם מכוסית בפנים כמו פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי שעניינו הוא בלב ואין אדם יודע מה כונתו בלבבו. וזהו דְּמִטַּמְרָא רוצה לומר דברים שדרכם להיות טמונים בלב אלו דמטמרן מעיני בני אדם דמי יודע מה בלב חבירו ויש דברים דעניינם גלוי לעיני בני אדם כמו פָּרוּשׁ נִקְפִי דהכל רואין הדם שותת מרגליו וניקף ברגליו וכן קִיזָאִי הכל רואין אותו דעניינים אלו הם עצמן גלויין לעיני הכל הנה גם כונה שלהם היא גלויה. ואל תאמר אין בני אדם יודעים מה בלבבם דבאמת אנן סהדי דאינו עושה כן אלא לפניה זרה דמי שהוא חסיד אמיתי הוא מסתיר חסידותו ועניינו מבני אדם ואיך יעשה חסידות גדולה כזו לעיני הכל דתהו בה אינשי אלא ודאי כונתו להרע כדי להתכבד ולהתגדל.

דְּבֵי דִּינָא רַבָּה לִיתְפָּרַע מֵהַנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי. פירש רש"י מתכסין בטליתות ומראין עצמן כפרושין עיין שם. ונראה הכונה שמורידין הטלית שלהם עד סוף פניהם כדי שיחשבום כפרושין ויאמינו בם כהך מעשה דאיתא בירושלמי באחד שהיה מניח תפילין ביום כולו וראהו אחד בערב שבת והאמין בו והפקיד כיסו אצלו ובמוצאי שבת בא לקבל כיסו וכפר זה בכל אמר לאו לדידך מנית אלא להלין דברישך המנית. עד כאן עיין שם. ולכן זה מוריד הטלית עד סוף הפנים שיחשבו אותו לחסיד ויפקידו אצלו בלא עדים ואחר כך יכפור בכל.