בן יהוידע על שבת פ:

רַב בֵּיבָי הֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, טָפְלָהּ אֵבֶר אֵבֶר, שָׁקִיל בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי. נראה לפרש עליו המשל דרב אדא בר אהבה דאמר (ברכות דף כ.) מָתוּן מָתוּן, אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא, דעל ידי שהיה מתון מתון לטפול אבר אבר ולא עשה בבת אחת לכך שקל בה ת' זוז. והא דאמר אותו כותי קַטְלָה רַב בֵּיבָי לִבְרַתִּי , קשה מה עשה לו רב ביבי והלא הוא קטלה דלא עשה לה כמו שעשה רב ביבי לטפלה אבר אבר? ונראה לי שבשביל שהיה חכם שנקרא רַב בֵּיבָי בזה השם של 'רַב' גרם לו שטעה לטפלה בבת אחת, כי חשב הא דטפלה אבר אבר לאו לעיכובה, אלא היה משום סיבה שהיה חכם ואין סיפק בידו לעשות הכל בבת אחת. ונראה לי הן טפלה זו דְּשֶׁמֶן, והן טפלה זו דְּסִיד, היה להם בזה אומנות לעשות הטפלה בשיעור הראוי לכך, וכן היה להם אומנות בגיבול הסיד והסולת ותיקון עשייתם.

רַב בֵּיבָי דְּשָׁתִי שִׁיכְרָא, בַּעְיָן בַּנְתֵּיהּ טַפְלָא. נראה לי בס"ד בזה הכתוב בעמוס (ו, ו) הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ, בא הכתוב לגנותם במותרות, שהיו עושין לעצמם דברים שאין צריכים להם, כי הם שותים בְּמִזְרְקֵי יַיִן ולא 'שֵׁכָר' ועל כן לא בעיין טפלה, ועם כל זה בְּרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ הוא שמן זית שלא הביא שליש, ולכך קוראו רֵאשִׁית שְׁמָנִים.

וְנָפְקַת עַרְעִיתָא מִן כּוֹתְלָא, מַחְתִּי בְּאַנְדִּיפִי וּמִית. פירש רש"י פדחתו רצונו לומר 'מצחו' ונראה לי בס"ד הטעם דמחתיה במצחו, כי כל מעשה האדם כתובים בשרטוטי המצח, וגם נרשם שם בחינתו ושרשו, ולכך מכסים המצח בזמן המגיפה, ועל כן עקצתו שם, להורות דכפי הרשום במצחו אינו ראוי לדרוש במעשה מרכבה. ועוד נראה לי בס"ד, על פי מה שכתוב באר"ז (באדרא זוטא דף רצג.) זכי מצח מצחא דעתיקא ואי לא אשדי חי"ת בין תרין אתוון בר"א [בראש אותיות] וּ'מָ חַ ץ' פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז) הכי איתא בספרא דר בייבי סבא עיין שם. והכוונה כי במצח יש סוד הדינים, אך בגילוי הארת אור מצח העליון מתמתקים הדינים, ואם לא נשארים הדינים בכוחם ומתגברים ויהיה המצח אותיות 'מָחַץ' שישלטו הדינין למחוץ ולהכות בר מינן בר"א [בראש אותיות] וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב. ולכן זה שלא היה ראוי לדרוש במעשה מרכבה אשר על ידם ימשך אור מצח העליון דעתיקא, לכך לא האיר אור העליון במצח ונשארו שם הדינים בכוחם בלא מיתוק, ואז נהפך עליו אותיות 'מֵצַח' לאותיות 'מָחַץ' תמחץ באותה צרעה ומת בר מינן. ונראה לי לכן הצרעה יצאה מן הכותל, כי שם כותל בו רמוז מתוק הדין ברחמים שהוא אותיות 'כו תל' והיינו כ"ו [26] מספר שם הוי"ה שהוא חסדים, ות"ל [430] הוא מספר הג' דחמשה שמות אלהים שהם ת"ל [חמשה פעמים אלהים [86] עולים 430], והם כוחות הדינים, ולזה יצאה מן 'הכותל' לרמוז שנמחץ על ידה שביל שלא היה יכול למתק הגבורות בחסדים, ולכך נמחץ במצחו ששם סוד הדינים שנשארו בלא מתוק. ומה שהיה ענשו על ידי הצרעה נראה לי בס"ד, כי צִרְעָה [365] עולה מספר פְּרִיעָה [365] , שאם תחבר אותיות פ' ויו"ד ביחד ויהיה צ' אז תהיה פריעה צרעה, והכונה כי זה עשה פריעה כלומר גילוי, מלשון (שמות לב, כה) כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן שגילה סודות המרכבה בלא רשות, לכן פריעה זו נהפכה לו צרעה, והצרעה עשתה בו פריעה לשון פרעון שפרעה ממנו.